עשרות מתושבי שכונת הרקפות בראשון לציון הפגינו הבוקר (א') נגד פתיחת אתרי הבנייה בעירם, שבהם עובדים פועלים ערבים-ישראלים - קראו והניפו שלטים עם הכיתוב "תעודת זהות כחולה אינה מבטיחה הגנה", וכן "אדוני ראש העיר, את חיינו אל תפקיר".
תושבי השכונה מתלוננים כי בקרבת אתרי הבניה ממוקמים גני ילדים, וההימצאות של פועלים ערבים בשכונה, גם אם בעלי תעודת זהות כחולה, לא נותנת להם מנוח בימים כאלו. לדברי אחת מתושבות השכונה, "כרגע מבקשים שאף פועל ערבי ישראלי או מהשטחים יחזור לעבודה באתרי הבנייה, כשלפני המלחמה הסתובבו כאן עשרות".
נזכיר כי ההחלטה לפתוח את אתרי הבניה בעיר התקבלה בשבוע שעבר במסגרת מתווה שנקבע על ידי בית המשפט, ומציב מספר תנאים והגבלות לפתיחת האתרים, ביניהן הצבת מאבטח חמוש בכניסה, ואיסור כניסה לעובדים פלסטינים מהשטחים.
אם גם ערבים-ישראלים לא יגיעו, מי יישאר?
נציין כי ראשון לציון היא עוד מהערים "המיוחסות" שזכו לפתיחת אתרים רק עם מאבטח ואקדח, על פי מתווה בית המשפט. הבעיה היא שיש מחסור במאבטחים צעירים ולא ניתן לגייס כל כך הרבה, להוציא פנסיונרים שרובם אינם נושאים אקדח. הקבלנים מאיימים: "אם מאבטח לא כשיר יירה בעובד ערבי ישראלי תפרוץ פה מלחמת עולם שלישית. אנחנו מזהירים מראש".
האבסורד הוא שמאבטחים חמושים הם רק במתווה פשרה שהושג בבית משפט מול ראשי ערים שהביעו התנגדות לפתיחת האתרים, כמו רמת גן, ראשל"צ, גבעתיים ובת ים. מה ההבדל בין זה לבין אתרי בניה במודיעין בתל אביב בירושלים או בקריות. מדוע רק במספר כה מועט של ערים יש מתווה של מאבטח חמוש? הרי ממילא לא ניתן לאבטח 13 אלף אתרי בניה הפעילים כיום. התשובה היא שאין מספיק מאבטחים כשירים, כש-350 אלף ישראלים במילואים.
ונזכיר - העובדים הפלסטינים נמצאים בסגר ולא מורשים להגיע לעבודה בארץ מאז תחילת המלחמה. במהלך ישיבות בממשלה הועלו אמנם קולות לאפשר לפועלי שטחים עם בדיקה ביטחונית מגיל 60 להגיע, אבל הסיכוי אפסי. מדובר על עובדים ערבים-ישראלים, חלקם בתפקידים בכירים, שמרכיבים כיום ב-80% את מצבת כח האדם באתרי הבנייה בישראל.
אם גם הם לא יגיעו, מי יישאר?