בשבוע שעבר קרס מנוף ברמת גן. המנופאי נפצע ורק בנס לא נהרגו אנשים. חלק מהמנוף קרס על בניין מגורים וגרם לנזק כבד, ובמזל בעלי הבית לא היו שם באותו הזמן. ואם זה לא מספיק, המנוף קרס לא רחוק מבית ספר. מה היה קורה אם המנוף לא היה קורס בשעת בוקר מוקדמת אלא בדיוק בשעה שכל התלמידים יוצאים בית הספר? מה היה קורה אם בבית הישן עליו קרס חלק מהמנוף היו אנשים באותו הזמן. אי אפשר אפילו לדמיין את גודל האסון שהיה יכול לקרות.
הממשלה מדברת כבר זמן רב על הגדלת היצע הדירות במדינת ישראל. על יותר התחלות בנייה ויותר פרויקטים למגורים. אבל האם הגדלת ההיצע צריכה להיות על חשבון הבטיחות באתרי הבנייה? ממש לא!
מספר המפקחים של מינהל הבטיחות שבמשרד העבודה והרווחה עדיין לא מספיק, ולמרות הצהרות על שינויים בתחום, לא נראה שהם מתקדמים בקצב בו קורות התאונות.
מתחילת השנה, ואנחנו מדברים על פחות משלושה חודשים, כבר נהרגו עשרה פועלים באתרי בנייה ונפצעו עשרות, למעלה משישים. זו מציאות שחייבים לשנות.
וכאן צריך להגיד מילה גם על הרשויות המקומיות. לעיריות יש אחריות לעבור ולפקח על אתרי הבנייה. יש ויכוח על הסמכות או החובה של הרשויות, מה הן צריכות לעשות ומה תפקיד מינהל הבטיחות. אבל כשרואים מה המצב בשטח, הרשויות המקומיות צריכות לעשות מעשה בלי להתווכח על מי אחראי למה. כשמנוף נופל, זה כבר לא משנה מי לא בדק אותו לפני שבוע.
לרשויות המקומיות יש מפקחים שיכולים להסתובב ברמה היומיומית באתרים. הרשות המקומית יודעת הכי טוב איפה מתחיל להיבנות פרויקט של תמ"א 38 או איפה משפצים עכשיו בניין. או במילים אחרות, איפה מעמידים מנוף ואיפה אתמול הרכיבו פיגומים.
עשרות פצועים ועשרה הרוגים בשלושה חודשים הם סיבה מספיק טובה שבכל עיר תהיה החל מהיום ביקורת שוטפת על אתרי הבנייה. בדיקה קבועה האם למנוף יש את המסמכים הדרושים והאם פועלי הבניין מסתובבים עם קסדות. לפקחי מינהל הבטיחות אין את הגישה לכל האתרים ברמה היומיומית כמו למפקחי הרשויות המקומיות.
נכון להיום אימהות שהולכות לטיפת חלב עם עגלה ותינוק עושות סיבוב כדי לא לעבור מתחת למנוף. אנשים משנים את הדרך הביתה רק בשביל לא לעבור ליד אתרי בנייה, גם אם הם במרכז העיר. במקביל, פועלי בניין נכנסים בבוקר לאתר בלי לדעת איך יעזבו אותו בערב. זו לא מציאות הגיונית, ואם זה המחיר לתנופת בנייה, מישהו צריך לעשות כאן חישוב מחדש רציני מאוד.