פסיקה שהתקבלה לאחרונה בבית המשפט המחוזי בלוד חושפת את סיפורו של קשיש, תושב פתח תקווה שנפל בשנות חייו האחרונות קורבן לניצול ציני מצד עמותת "אהל רחל" עמותה דתית הפעילה בעיר - שהצליחה לשכנעו להעביר לידיה את דירת מגוריו, על אף שהאיש לא ידע קרוא וכתוב וסבל ממצב בריאותי קשה בשנותיו האחרונות.
הקשיש, שהלך לעולמו ביולי 2010 בהיותו בן 87, ערך את צוואתו בשנת 2000, בה ביקש להוריש לנכדו את דירת מגוריו בפתח תקווה. עם זאת, בתביעה, אותה הגישו יורשיו, נחשף כי דירת המגורים הועברה בסוף שנת 2007 - כשלוש שנים טרם מותו - באמצעות הסכם שנחתם בינו לבין עמותת "אהל רחל". בהסכם בין הקשיש לעמותה נכתב כי הוא מעניק את דירתו בלא תמורה לעמותה, המפעילה מרכז תורני ובו "כולל" בפתח תקווה וכי הדירה תעבור לידי העמותה עוד בחייו. ההסכם אף לא כלל סעיף המאפשר לקשיש להתגורר ללא הגבלה בדירה בעודו בחיים.
בני המשפחה, שגילו עוד בחייו כי נרשמה הערת אזהרה לטובת העמותה בטאבו, פנו לעמותה וגילו את דבר קיומו של ההסכם וברגע האחרון הצליחו למנוע את העברת הנכס על שמה - תודות לצו זמני שהושג על ידי בית המשפט. עו"ד ליאן קהת, המייצגת את המשפחה בהליך המשפטי והגישה בקשה לביטול ההסכם, ביקשה במסגרת ההליך גם את גילוי חשבונות הבנק של המנוח, במטרה לגלות האם הועברו כספים מחשבונותיו לידי העמותה.
במהלך המשפט נחשף כי התשובה לכך חיובית וכי אנשי העמותה לא הסתפקו במהלך העברת הדירה, אלא משכו בכל חודש סכומי כסף בהיקף של כ-5,000 שקלים מחשבונו של הקשיש - לטובת שכר חודשי עבור אחד מפעילי העמותה. משפחת המנוח טענה במשפט כי נציגי העמותה ניצלו את מצבו הגופני והמנטאלי של הקשיש ואת העובדה כי לא ידע קרוא וכתוב על מנת להעביר לבעלותם את הדירה. זאת, על אף שאותו קשיש כבר תרם לאורך השנים כ-200 אלף שקלים לעמותה.
ההתנהלות גובלת בפשע
שופט בית המשפט המחוזי יחזקאל קינר פסק כי העמותה, שיוצגה על ידי עו"ד דוד גדנסקי, עשקה את הקשיש ועל כן עליה להחזיר דירה שהועברה אליה במתנה אל יורשו החוקי הוא נכדו. בפסק דינו קובע השופט קינר כי העמותה לא הצליחה להוכיח כי פרטי ההסכם הוסברו כהלכה לקשיש לפני שחתם עליו ומתח ביקורת על העובדה כי במעמד חתימת ההסכם נכחו נציגי העמותה ועורך הדין שהועסק על ידם, אך הקשיש חתם עליו מבלי שזכה לייצוג משפטי מצידו.
"הסכם המתנה נחתם בנסיבות של עושק, ולפיכך יש לבטלו. המנוח היה מצוי במצוקה באותה עת, הנתבעים ניצלו זאת כדי להחתימו על ההסכם, ובכלל זה הסיתו אותו נגד בתו, תוך ניצול חולשתו הדתית. תנאי ההסכם היו גרועים במיוחד", ציינה פרקליטת המשפחה בתביעה.
עו"ד קהת טענה בתביעה כי התנהלות העמותה גובלת בפשע, וטענה כי הסכם המתנה נחתם תחת השפעה בלתי הוגנת. מנגד, טענו אנשי העמותה, שיוצגו על ידי עוה"ד דו גדנסקי, כי המנוח היה במצב מנטלי תקין וטוב בעת החתימה על הסכם המתנה, ולא סבל מחולשה שכלית, גופנית או ממצוקה כלכלית, וכי הרקע לחתימה על ההסכם, שמבטל למעשה את הצוואה אותה ערך מספר שנים קודם לכן - נבע מריב קשה שפרץ בין המנוח לבין בתו.
"רצוי כי ביצוע עסקת מקרקעין מעין זו על ידי אדם קשיש בעל ליקויים גופניים, אשר אינו יודע קרוא וכתוב, יתועד גם באמצעים ויזואליים", קבע השופט קינר. "מה פשוט היה מאשר להסריט את מעמד החתימה ואת הזמן שקדם לו, בו ניתנו למנוח ההסברים על ידי עוה"ד, וניתן היה אז לבחון באופן מלא ושלם הרבה יותר את גמירת הדעת של המנוח", קבע השופט וציין כי חמורה מכל היא העובדה, כי ההסכם לא כלל התניה מקובלת ושכיחה, לפיה המנוח רשאי להתגורר בדירה ללא הגבלה כלשהי עד לפטירתו.
"ללא התניה כזו, רשאית העמותה לפנות את המנוח מדירת מגוריו לאחר חתימת ההסכם, שהרי הדירה הועברה אליה במתנה וללא סייג. פעולה זו יכולה היתה להתבצע גם על ידי אחרים, למשל, במקרה בו העמותה היתה נקלעת למצב של חדלות פרעון". "מדובר באדם מבוגר, בן 84 באותה עת, עיוור בעין אחת, כבד שמיעה, אינו יודע קרוא וכתוב, וחי בהזנחה גדולה מאד בדירתו... לא נעשתה בחינה מלאה של רצון המנוח להעביר את הדירה לעמותה, לא על ידי המומחה הרפואי מטעם הנתבעים ולא על ידי עוה"ד מטעמם. כולם הסתפקו בהסבר המנוח כי הוא כועס על בתו ואינו רוצה שתירש את הדירה. בדיקה מתבקשת של קיום צוואה קודמת של המנוח, היתה מגלה כי סיבה זו מוטעית לחלוטין שכן לפי צוואתו מי שיורש את הדירה הינו נכדו ולא ביתו", ציין בפסק הדין. בפסק הדין הכריע השופט כי ההסכם להעברת הדירה יבוטל והטיל על העמותה לשלם את הוצאות המשפט של התובעים בסך של 58,000 שקלים.