אי-הוודאות סביב השלכות המלחמה על חוזים עסקיים הפכה בשנים האחרונות לגורם כלכלי של ממש בענף הבנייה שמתמודד שוב ושוב עם עיכובים באתרי בנייה, מחסור בכוח אדם ועלייה חדה בעלויות. אך לדברי ד"ר עו"ד עומר נירהוד, הבעיה המרכזית היא דווקא היעדר כללים ברורים שמגדירים כיצד יש להתמודד עם מצבי חירום כמו מלחמה בתוך מערכת החוזים של המשק.
נירהוד מסביר כי כאשר המדינה אינה קובעת באופן חד משמעי אם מלחמה נחשבת ל"כוח עליון", היא למעשה משאירה את ההכרעה לשוק ולבתי המשפט. "התוצאה היא חוסר ודאות שמחלחל לכל שרשרת הענף" הוא אומר למעריב. "יזמים מגדילים מראש את טווחי המסירה של דירות, לעיתים עד חמש שנים, כדי להגן על עצמם מפני תביעות, ואילו רוכשי דירות רבים מוצאים את עצמם משלמים במקביל גם משכנתא וגם שכירות". מבחינת השוק כולו מדובר בעלות כלכלית נוספת שמגדילה את הסיכון בעסקאות נדל"ן ומקשה על תכנון פיננסי ארוך טווח.
נירהוד טוען כי מקור הבעיה נעוץ בכך שבישראל אין חוק שמגדיר במפורש מהו "כוח עליון". במקום זאת, נשענת המערכת המשפטית על דוקטרינת הסיכול בדיני החוזים. כדי שטענה כזו תתקבל יש להוכיח שהאירוע היה בלתי צפוי, שלא ניתן היה למנוע אותו ושקיום החוזה הפך לבלתי אפשרי או שונה מהותית מההסכמה המקורית.
גם הפסיקה עצמה אינה מספקת קו ברור לשוק. במקרים מסוימים בתי המשפט כבר קבעו שמלחמה יכולה להיחשב אירוע של כוח עליון ולהצדיק דחייה במסירת דירות, אך רק בנסיבות מסוימות ותוך בחינה פרטנית של כל מקרה. במקרים אחרים נדחתה הטענה משום שלא הוכח קשר ישיר בין המלחמה לבין האיחור בפועל.
לדברי נירהוד, היעדר ההכרעה אינו מקרי. "למדינה יש תמריץ לא למהר לקבוע כלל גורף, לכל החלטה כזו יש משמעויות כספיות על קופת הציבור, ולכן קל יותר להשאיר את ההכרעה לבתי המשפט ולמקרים פרטניים".
"בסופו של דבר כלכלה מודרנית נשענת על דבר אחד מרכזי - וודאות", אומר נירהוד. "חוזים נחתמים מתוך הנחה שהכללים ברורים ושהמערכת יודעת להתמודד עם מצבי קיצון. אם השנים האחרונות לימדו אותנו משהו, הרי זה שמצבי קיצון כבר אינם חריגים", הוא מוסיף.
"ולכן דווקא עכשיו, עם סוף המלחמה, מתי שלא יגיע, יהיה זה הזמן לקבוע את הכללים מחדש. לא כדי להכריע מי צודק בסכסוכים של העבר, אלא כדי למנוע את אלפי הסכסוכים של העתיד" מסכם נירהוד.