אחד האתגרים הגדולים של מדינת ישראל הצעירה היה למצוא קורת גג למאות אלפי עולים, שהגיעו בגלי העלייה השונים של סוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת. במחצית הראשונה לקום המדינה הגיעו ארצה למעלה מ-100 אלף עולים, וב-1949 כ-240 אלף נוספים. קליטת העולים הפכה לאתגר הראשון במעלה, והנושאים העיקריים שחייבו פתרון מיידי היו תעסוקה ודיור. הפתרון המרכזי היה הקמת בתים בעיקר בערי הפריפריה. פרויקט מיוחד של וואלה! נדל"ן וחברת עמידר מתאר את הקמתה של חברת השיכון הלאומית ומציג את ערי האזור אז והיום.
"תמונות הארכיון שנחשפות כאן מספרות את הסיפור של הקמת אותן ערים בפריפריה", אומרים בעמידר. "לאחר מאמצים שכללו התייעצות עם ותיקי עמידר ותושבים, הצלחנו לאתר את המקומות בהם צולמו תמונות ארכיון אותנטיות מהתקופה בה נבנתה הארץ וצילמנו אותן בדיוק מאותה זווית - מדינת ישראל, אז והיום".
בספר "הבית של המדינה" של רחל פרימור ובני גבירצמן מתארים השניים את המצב בזמן ההוא. "כבר בשלב מוקדם היה ברור שצריך להתחיל לבנות בתים בהקדם האפשרי. תחילה התחרו מספר שרים על הטיפול בנושא, אך לכל הנוגעים בדבר - הממשלה, הסוכנות היהודית, קק"ל וחברות השיכון - היה ברור שפיצול הטיפול בקליטה ובשיכון העולים מקשה על מציאת פתרון. לכן הוחלט להקים גוף לאומי מרכזי, שיטפל באופן מקצועי ומהיר במכלול נושא השיכון, החל מהקצאת קרקע לבניינים, בנייה, אכלוס ועד ניהול תחזוקת הבתים".
טבריה - אז והיום
על פי פרימור וגבירצמן, בספטמבר 1948 החלו הצעדים הראשונים להקמת החברת הלאומית לשיכון עולים, נקבעו יסודות ארגוניים ופיננסיים ומאוחר יותר גם נבחר השם עמידר. מכיוון שאתגר קורת הגג החריף, הפתרון הראשוני נמצא בשיכון העולים בבתי 'רכוש נטוש' - מבנים שתושביהם הערבים נמלטו מהארץ. כאשר נגמר מלאי הדירות, היו גם נסיונות לאלתר פתרונות אחרים - כמו הפניית העולים לדירות של קרובים; אך כמעט איש לא היה מוכן לשכן את קרוביו בדירתו, שבדרך כלל הייתה צפופה מלכתחילה. פתרון נוסף היה שכירת דירות דמי מפתח על ידי הממשלה והסוכנות היהודית, אך כבר בנובמבר 1948 אזל מלאי הדירות גם כן.
המוסדות שנכנסו ללחץ מצאו פתרון חדש: שיכון עולים במחנות שפונו על ידי הצבא הבריטי בתום המנדט. הסוכנות היהודית ציידה את המבנים הצבאיים לשעבר במיטות, מזרנים ושמיכות, התקינה מרפאות מטבחים וחדרי אוכל עבור העולים. המחנות הראשונים שהוקמו היו בבנימינה ופרדס חנה. עד מהרה הפכו המחנות למוקדי תסיסה חברתית, למעמסה כספית ומקור לסכנה לאומית שכן התנאים יצרו דמורליזציה.
בסוף 1949 כונסה ישיבה מיוחדת של הממשלה, בה צץ לראשונה המונח "מעברה" - להוציא את העולים מהמחנות ולהעביר אותם למגורים בישובים בכל רחבי הארץ. לצורך כך, רכשה הסוכנות היהודית אוהלים, פחונים וצריפים. המטרה הייתה לאפשר ליושבי המעברות אפשרויות תעסוקה ביישוב הסמוך ושירותים ציבוריים.
קריית שמונה - אז והיום
"המעבר ממחנות העולים למעברות היה מפנה לטובה, אך עד מהרה גם במעברות התגלו ליקויים", ממשיכים כותבי הספר, "בחורף 1950 נוספו על הקשיים סופות וגשמים עזים שגרמו להצפות ושיטפונות ב-37 מעברות ברחבי הארץ; צריפונים התעופפו, פחונים נבקעו ודרכי הגישה נותקו. המדינה כולה התגייסה לעזרת יושבי המעברות. הקיץ שבא אחריו לא היה טוב בהרבה, המגורים להטו מחום והשהות בהם הפכה לבלתי אפשרית".
השיכונים הראשונים אליהם הועברו יושבי המעברות הוקמו על ידי חברות בנייה ציבוריות, קבלנים פרטיים ומשרדים ממשלתיים. בשל הדרישה לבנות מהר, הרבה ובזול, נבנו בהתחלה על ידי עמידר רק דירות קטנות מאוד, בשטח 24 מ"ר, וזאת מתוך הנחה שהעולים יגורו בהן זמן קצר עד שימצאו עבודה ויעברו לדירות גדולות יותר.
כיום עמידר אחראית על כ-40 אלף נכסים. לאחרונה השלימה מהלך גיוס חוב ראשון מסוגו, בהיקף של מיליארד שקל, המיועדים לקניית מאות דירות חדשות למלאי הדיור הציבורי ברחבי הארץ. "עד סוף 2018 ישופצו עשרות בניינים ברחבי הארץ, מאילת ועד קריית שמונה, בלמעלה מ-20 ערים ובעלות כוללת של 250 מיליון שקל", מוסיפים בחברה ומזכירים כי לאורך השנים כיהנו בחברה מבכירי התנועה הציונית, בהם לוי אשכול, גולדה מאיר ומרדכי נמיר.
קריית גת - אז והיום
דימונה - אז והיום
