מתווך הנדל"ן שלומי גזית יקבל 25% מעסקת קולנוע שביט גבעתיים - כך קבעה שופטת בית המשפט הכלכלי בתל אביב, רות רונן, בעקבות תביעה שהגיש נגד עורכי הדין ארז אהרוני ושמואל זיסמן, שרכשו את השליטה בנכס באמצעות חברת נשר בז שבבעלותם.
גזית הוא מתווך נדל"ן ("מתווך פצפון" כהגדרת החברה של אהרוני וזיסמן), שגילה כי קולנוע שביט, נכס מיתולוגי באזור יוקרתי בדרום גבעתיים, עומד למכירה. הבעלים דרשו תמורתו שני מיליון דולר. גזית העריך שניתן להוריד את המחיר, אבל גם אז לא יוכל לשלם את המחיר הגבוה. לשם כך גייס לעסקה את אהרוני וזיסמן, עורכי דין השותפים באחד המשרדים המסחריים הגדולים והמצליחים במדינה, זיסמן אהרוני גייר.
השניים הביעו עניין בעסקה, ואף הביעו הסכמה לתנאים המיוחדים שהציג להם גזית אם תושלם העסקה. גזית דרש 35%, לאחר מיקוח הוחלט שיהיה לשותף ב-25% בחברה שתרכוש את הנכס, ויקבל 25% מההכנסות העתידיות לאחר שאהרוני וזיסמן יכסו את השקעתם.
הייתה זו עסקת זהב למתווך שרגיל היה עד אז לקבל כ-2% מעסקאות הנדל"ן שתיווך. בדיון המשפטי שהתקיים מאוחר יותר, טענו אהרוני וזיסמן שהיה תנאי נוסף לעסקה: שיתקיימו כל ההערכות שהציג להם גזית בדבר האפשרות להפוך את בית הקולנוע הנטוש לנכס מסחרי מניב.
העסקה יצאה לדרך ב-2006. לאחר מו"מ שהתנהל בעזרת גזית, ירד התשלום תמורת הנכס ל-6 מיליון שקל. אהרוני וזיסמן חתמו על עסקת אופציה לרכישה, ולאחר שנמצאה רשת מרכולים שתשכור את הנכס - מומשה האופציה והקולנוע החליף בעלים. שותפותו של גזית בעסקה הוסתרה באמצעות החזקת מניותיו בחברה בהסכם נאמנות, על ידי החברה שבשליטת אהרוני וזיסמן.
לא הצליחו להשכיר את הנכס
הצרות לא אחרו לבוא: השוכרים היו רשת המרכולים כדורי. על פי תנאי העסקה עם הרשת, היא הייתה אחראית להשיג את כל האישורים הנדרשים ולבצע בבית הקולנוע את העבודות הנדרשות להתאמתו לתפקידו החדש כמרכול. אולם זמן קצר לאחר תחילת העבודות, הורתה עיריית גבעתיים להפסיק אותן, בנימוק שנעשו ללא היתר.
בהמשך קרסה הרשת, הבעלים נדרשו לאתר שוכרים חדשים - ובינתיים עמד הבניין תקופה ארוכה ריק ופרוץ. אחרי כדורי נשכר הבניין על ידי חברת פלאפון, שנטשה אותו לאחר 3 שנים. הבניין נותר ריק עד שחברת שופרסל החליטה לשכור את הנכס. גם הניסיון להכשיר מחדש את הקולנוע הישן לסופרמרקט לא עבר חלק, והיה כרוך במאבק משפטי ממושך. העירייה טענה שהבניין אינו מיועד להיות מרכול ואינו עומד בתקן מקומות החניה הנדרשים כדי למלא את ייעודו החדש. עד להשגת ההיתר חלפו שנתיים, והמשכירים הפסידו דמי שכירות מפני שעל פי ההסכם, שופרסל לא שילמה אלא לאחר 4 חודשים מיום קבלת האישור לשימוש החורג. בסך הכול גרמו חילופי השוכרים לכך שהנכס עמד ריק במשך 7 שנים.
שורת האירועים הבלתי צפויים, אובדן דמי השכירות וההוצאות המשפטיות - הביאו לקרע בין השותפים. אהרוני וזיסמן דרשו מגזית לוותר על מחצית המניות שהוא אמור לקבל בחברה המשותפת, והודיעו לו חד צדדית על ביטול העסקה. גזית סירב לביטול ופנה לבית המשפט. אהרוני וזיסמן טענו שגזית הוא שותף, ולכן חייב להשתתף בהוצאות - כשם שהוא אמור להשתתף ברווחים. גזית, מצדו, טען שכלל לא הציג מצגים והבטחות ולכן קבלת המניות שלו אינה תלויה באירועים שלאחר העסקה.
השופטת רונן פסקה כי אהרוני וזיסמן לא הוכיחו כי לעסקה היו תנאים מתלים, וגם התנאים שניסחו בעל פי לטענת זיסמן ואהרוני אינם ברורים, ולכן גזית זכאי לקבל את כל המניות שהובטחו לו. השופטת קיבלה את הטיעון לפיו ההסכם בין הצדדים כלל גם הסכמות בעל פה שהועלו על הכתב; אולם התניית קבלת המניות בתנאים ובהתקיימות המצגים הייתה תנאי מהותי, שאם היה קיים - היו הצדדים חייבים להעלות אותו על הכתב. לכן הם חויבו להעביר לגזית 25% ממניות החברה וכן לשלם הוצאות המשפט בסך 70 אלף שקל.