שר האוצר, משה כחלון, העניק בשנה החולפת סמכויות מוגדלות לראשי ערים ונתן להם את האפשרות לאשר תוספת של כ-20% לשטח הבנוי של פרויקטי מגורים בשטחם. המטרה היתה ברורה: להגדיל את פרויקטי הדיור ואת ההיצע בערים. אלא שבאופן כמעט גורף, ראשי הערים בישראל לא מיהרו לעשות שימוש בזכות החדשה שניתנה להם ואם מביטים בנתונים חדשים שמתפרסמים כעת, לא קשה לפענח מדוע.
ארנונת משקי הבית בתל אביב מכסה רק 27% מההוצאות המוניציפליות ואילו בירושלים מכסה ארנונת משקי בית כ-36.6% בלבד מההוצאות המוניציפליות. בחיפה המצב דומה ועומד על כ-29% בלבד שהארנונה מכסה ואילו בעיר עכו, הארנונה מכסה רק 22% מההוצאות של העיר. המספרים הללו מגלים משוואה פשוטה: הכסף שכל אחד מאיתנו מכניס לקופת העירייה מכסה בערך שליש מההוצאות העירוניות השוטפות הנוגעות לתאורה, גינון, שירותי תרבות וספורט, פינוי פסולת, או תכנון עירוני שהעיר מספקת.
"הקשר שבין ארנונה נמוכה למשבר הדיור הוא קשר שלא מדברים עליו מספיק והיא מרכיב חשוב בעליית מחירי הדיור. הארנונה למגורים בישראל היא נמוכה ומהווה תמריץ שלילי, כי היא פשוט לא מספיקה כדי לכסות את ההוצאות העירוניות של התושבים. זו הסיבה שראשי ערים אינם ששים להוסיף תושבים ודירות - ואם רוצים לשנות את המשוואה הזו חייבים להעלות את תעריפי הארנונה, גם אם זה פתרון לא פופולרי", מסביר בשיחה עם וואלה! NEWS ד"ר יניב ריינגוורץ מהמחלקה למנהל ומדיניות ציבורית בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, מומחה לחקר השלטון המקומי ומי שאסף את הנתונים הללו.
על פי הנתונים שאסף ריינגוורץ, גם ברשויות מקומיות אחרות, המצב אינו טוב בהרבה: בטבריה ארנונת משקי בית מכסה רק 28% מההוצאות המוניציפליות ובנצרת רק 27%. גם באום אל פחם ובבית שמש ארנונת משקי בית מכסה רק 36% מההוצאות המוניציפליות. ריינגוורץ, שכאמור מודע לחוסר הפופולריות שבהצעתו, אומר כי "היתרון של תעריפי ארנונה נמוכים מתגמד לעומת החיסרון של מחירי דירות גבוהים. העלאה של תעריפי הארנונה למגורים, למרות חוסר הפופולריות שלה בטווח הקצר, עשויה להיות פתרון מוצלח למחסור בדירות בטווח הארוך".
במבט השוואתי, המצב בישראל בכל הנוגע לגביית ארנונה חריג באופן יחסי למדינות מערביות אחרות. "בארצות הברית למשל, חלק מהרשויות יכולות לגבות מס הכנסה נניח מהתושבים וגם במספר מדינות באירופה ישנה אפשרות להכניס לקופת העירייה מס הכנסה. בישראל כיום יש מגבלה על תעריפי מינימום ומקסימום וכל שינוי מצריך את אישור משרד הפנים באופן שלא מאפשר כמעט שום גמישות לרשויות", הוא אומר.
במצב הזה ברור לדבריו מדוע הארנונה על בתי עסק, שטחי מסחר ומשרדים, הופכת להיות כדאית יותר. "בשטחים האלה הרשות צריכה להעמיד הרבה פחות שירותים וההוצאות שלה קטנות וכך ארנונה של בתי עסק הופכת להיות "הרזרבה" שבעזרתה מכסים את ההוצאות הגדולות על השירות לתושב. בשורה התחתונה ראשי רשויות רבים מעדיפים לקדם ולאשר תוכניות בנייה לעסקים על פני בנייה לדיור וכך נוצר המחסור בדירות ואיתו העלייה במחירים".
שאלת הפופולריות בהקשר הזה נוגעת גם לראשי הערים עצמם. "ראש עיר שמעלה ארנונה מאבד פופולריות, ולכן בעניין הזה יש איזשהו חסם אוטומטי. אני סבור שעל המדינה להעלות את תעריפי המינימום וגם לאפשר במקביל הרבה יותר גמישות בקביעת התעריפים בכל רשות", הוא מדגיש.