אישה שאימצה את בנה של אחותה לאחר מות הוריו תבעה לקבל חזרה מבנה המאומץ דירה שנתנה לו במתנה. בתביעה, שהוגשה לבית משפט לענייני משפחה בקריית גת, נכללה גם תביעתו של בן זוגה של האישה שתבע אף הוא לקבל מהבן סכום של 186 אלף שקלים. בתביעה טען בן הזוג כי סכום זה ניתן כהלוואה בלבד לכיסוי חוב המשכנתא על הדירה שקיבל במתנה, שבה גרים הבן ובני משפחתו.
הסיפור המשפחתי הסבוך סביב הדירה שניתנה במתנה נחשף בפסק הדין של השופטת פאינה גילת כהן וממנו עולה כי האם המאמצת טענה שהעבירה את דירתה במתנה כיוון שחששה משכן בבניין בו היא מתגוררת, שאיים לסלקה מהדירה. לטענתה, היא ביקשה מבנה המאומץ שישוחח עם השכן ואז שוכנעה בעושק להעביר את הדירה על שמו של בנה בהסכם חתום אצל עו"ד. במהלך ההליך המשפטי טענה התובעת כי סברה שמדובר בהסכם שניתן לבטלו.
פרט למניע להעברת הדירה, טענה האם בהמשך כי בנה המאומץ אף ניסה להרעיל אותה ואת בן זוגה על ידי פיזור אבקת רעל במקרר ועל מיטתה. התובעת טענה כי המקרה הביא לאשפוזה בבית חולים וכי נוכח נסיבות המקרה, יש לבטל את ההסכם שנחתם בנוגע לדירה. בן זוגה של האישה, שכאמור נכלל אף הוא כצד לתביעה, טען מצדו כי לאחר שהבן המאומץ נקלע למצוקה כלכלית ונוכח חששה של בת זוגתו כי הוא לא יעמוד בתשלומי המשכנתא - הסכים לתת לו הלוואה בסך כ-186 אלף שקל.
עם זאת, בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת דחה התביעה ופסק לבן הוצאות משפט בסך 10,000 שקלים. השופטת קיבלה את טענותיו של בא כוחו של הנתבע, עו"ד יואב בנטל, לפיהן לא ניתן לבטל הסכם בהסתמך על כללי "צדק טבעי" וקבעה כי האם ידעה על מה היא חותמת אצל עורך הדין שייצג אותה, שאף תרגם עבורה את המסמכים - וכי הדבר בוצע מרצונה האמיתי בשעת עריכת ההסכם. השופטת קבעה עוד כי אינה מאמינה לאם לאור הסתירות בין דבריה בהקלטות אותן המציא הבן לבית המשפט, לבין עדותה. כמו כן הסתמכה על עדותו של עוה"ד שערך את הסכם המתנה.
בפסק הדין קבעה השופטת כי יש לקבל טענות הנתבע וציינה כי שוכנעה מעל לכל ספק כי האם המאמצת החליטה להעניק את הדירה במתנה לבנה בכפוף לשמירה על זכותה להתגורר בדירה עד אחרית ימיה. בא כוחו של הבן הציג לבית המשפט שתי צוואות מהשנים 2005 ו-2006 מהן עולה כי האם המאמצת מורישה לו את כל רכושה. עוד נקבע בפסק הדין כי בני הזוג לא הצליחו להוכיח כי אושפזו בבית החולים בכלל ובגין הרעלה בפרט - וטענה וקבעה כי לא הגיוני שבמקרה כזה לא יגישו תלונה במשטרה.
טענותיו של הנתבע התקבלו גם בנוגע לסכום הכסף שניתן לו. השופטת קיבלה את טענותיו על כך שכספים אלו נועדו על מנת שיוכל להתפנות לטפל בהם וציינה כי הכסף הועבר אליו מיוזמתם ולא הוכחה כל פנייה שלו לקבלת הלוואה. השופטת השתכנעה כי השניים העבירו את הכסף בתמורה לטיפול בהם ולכן לא ניתן לטעון כי מדובר בהלוואה שיש להחזירה.