בין דגלים שיורדים לחצי התורן, צלילות הצפירה ופרצופים אהובים שצפים בזיכרון - בוחר יעקב ניצן, אביו של סמל-ראשון גלעד ניצן ז"ל, חבר פורום גבורה, מנכ"ל ובעלים משותף ב"רובי קפיטל", להרים מבט.
במילים נוגעות שנכתבו לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, הוא מתאר איך מתוך שכול נולדה תקומה, ואיך הוא ומשפחתו בוחרים מדי יום שלא להיאחז בחושך - אלא להעצים את האור.
בנו, גלעד ניצן ז"ל, לוחם בסיירת גבעתי, נפל בלחימה בעזה יחד עם חבריו יונדב לוינשטיין ומפקדו יהודה כהן, לאחר שהסתער בגבורה על מחבלים תוך שהוא מציל את חבריו. אבל המוות לא היה הסוף - אלא תחילתו של מסע חדש עבור משפחתו, שרואה בו שליחות והשראה.
"יום הזיכרון אצלנו לא מתרחש פעם בשנה - הוא מתחיל כל בוקר," כותב ניצן. "הבחירה שלנו היא לקחת את הדמות, את היכולות ואת האור של גלעד, ולהפוך אותם למצפן".
בין השורות, הוא מצייר את אחד מתהליכי ההחלמה הרגשיים המורכבים ביותר: להפוך אובדן אישי עמוק לכוח שמחזק אחרים. להעניק משמעות למוות באמצעות פעולה, ערכים וזיכרון חי.
הוא מספר על פורום גבורה - קבוצת ענק של למעלה מ־350 משפחות שכולות מרחבי הארץ, שבחרו להתאגד ולפעול כדי לתעל את הכאב למקום של חיזוק לאומי. מדובר בקהילה תומכת, שמדברת על אהבה ולא רק על אובדן, על ערבות הדדית ולא רק על שכול. "הפסוק 'כי נפלתי - קמתי' איננו רק מילים," כותב ניצן, "אלא בחירה יומיומית".
המסר העיקרי שהוא מבקש להעביר ביום הזיכרון הזה הוא של תקווה. לדבריו, דווקא מתוך מלחמת חרבות ברזל - נולדו תעצומות נפש חדשות, נכונות לפעול, להאמין ולחיות חיים שיש בהם משמעות. הוא מדבר על קהילה שמחבקת, על מדינה שמרכינה ראש אך גם מביטה קדימה, ועל משפחות שבוחרות לא להשאיר את הנופלים מאחור - אלא להמשיך וללכת איתם.
הסיפור של גלעד הוא גם סיפורם של אלפי משפחות בישראל - שמבינות היום יותר מתמיד: הזיכרון הוא לא רק אנדרטה, אלא בחירה. הכאב, אינו חייב לשתק. ודווקא מתוך החשכה - אפשר לבנות אור חדש.