בבוקר הארור של 7 באוקטובר, התעוררנו משפחתי ואני לצלילי האזעקות והמטח הכבד שכוון לעבר העיר אשדוד, שבה אנו גרים. הטלפון הראשון שקיבלתי היה מאחי הצעיר, הגיבור והאהוב, רב-נגד אורי מויאל ז"ל, ששאל אם אנחנו בסדר. "אני כבר בדרך לבסיס הנח"ל בערד", הוא אמר וביקש שנישאר בתוך הממ"ד, "אני הולך לראות מה שלום החיילים שם ולעשות מה שצריך". ביקשתי שיבדוק מה שלום כולם, ובעיקר מה שלום אמא, סוזן, המתגוררת לידו בירוחם. כזה הוא היה, תמיד דאג לכולם. ביקשתי ממנו שישמור היטב גם על עצמו. באותו היום הוא אכן שמר.
מה נשתנה בחצי שנה? כל הטורים, כל הסיפורים | פרויקט מיוחד
חמישה חודשים אחרי השיחה המעודדת ומחממת הלב עם אחי האהוב - ואחרי עוד עשרות, אם לא מאות שיחות כאלו בינינו - ב-14 במרץ השנה חרב עלינו עולמנו. אחי הגיבור נרצח בידי מחבל בן עוולה, פאדי אלטייף תושב רהט, בזמן שנכח בסניף ארומה בבית קמה. אף שהמחבל הארור הפתיע אותו מאחור בדקירות סכין, הצליח אורי ז"ל לשלוף את אקדחו האישי, והספיק לנטרל אותו. בכך הוא הציל את חייהם של עשרה אנשים ששהו במקום. ליבי תמיד היה עם החטופים, הנופלים והנרצחים, אבל רק כשאסון נורא כזה מגיע אליך אתה מבין את עומק הכאב שלא מרפה.
חג שכמוהו לא הכרנו: כך נחגוג את פסח 2024
לפני כמה שנים זכה אורי שלנו בפרס מפעל חיים בצה"ל, "על מופת, מצוינות ודוגמה אישית". הוא תמיד חשב על האחר. גם כשנפרד מהעולם, בנשימותיו האחרונות, הוא הבין בתוך תוכו שהוא חייב לנטרל את המחבל כדי למנוע הרג של רבים.
אורי ז"ל הותיר אחריו אישה, ענבל, שלושה ילדים ושני נכדים. הוא הותיר אחריו גם תשעה אחים ואחיות ואם, סוזן, שאנחנו פוחדים עד לרגע זה לבשר לה את הבשורה המרה. כאב ההצטרפות שלנו למשפחת השכול הוא איום ונורא. הכעס והתסכול כבדים מנשוא. איך אחינו האהוב, שהאהבה והדו-קיום היו תמיד נר לרגליו, נרצח דווקא על ידי תושב ישראל שנשא תעודת זהות כחולה?
בתום חודש האבל, משפחתי ואני נקדיש את מירב מאמצינו להנצחתו.
מה נשתנה בחצי שנה? כל הטורים, כל הסיפורים | פרויקט מיוחד
הכותב הוא יו"ר הסתדרות עובדי הבניין והתעשיות הנלוות בישראל