בזמן שאתם קוראים את הידיעה הזו, סביר להניח שעוד לבנה כמעט ונפלה על ראשו של פועל באתר בניה, ורק בנס חייו לא נגדעו. המקרה לא ידווח כמובן בתקשורת, פקחי משרד הכלכלה לא יפקדו את האתר ועולם כמנהגו נוהג, אולם אין שום ערובה כי בפעם הבאה, התאונה לא תסתיים באסון. לצערנו, אם מתבוננים על הסטטיסטיקה, סיכוייו של אותו פועל לסיים את עבודתו בפרויקט ללא כל פגע נמוכים למדי. במחקר שפרסמנו בוואלה נדל"ן לאחרונה, שנערך ידי מחלקת המחקר ומדריכי המוס"ל בקרב העובדים באתרי הבניה, נמצא כי כ-61% מהעובדים לא משתמשים ברצועת הסנטר בקסדה. כ-%15 מבין אלה שקיבלו ציוד כנדרש דיווחו כי כלל אינם משתמשים ברצועת הסנטר. בנוסף, 40% מהעובדים דיווחו כי לא סופק להם בכלל הציוד הנדרש ממנהל העבודה. 35% לא יודעים מתי עליהם להשתמש בהם בזמן העבודה.
התוצאה של ההפקרות הזו ניכרת היטב: על פי נתוני ה - OECD, שיעור ההרוגים בתאונות עבודה בענף הבנייה בישראל יותר מכפול מהממוצע האירופי, ומכניס את ישראל לצמרת העגומה של מדינות האיחוד במדד זה, כשלפניה נמצאות רק מלטה, בולגריה וקרואטיה. עד כמה מצבנו עגום? 136 עובדים נהרגו בתאונות בנייה בישראל בין 2018 ל-2021. המדובר על 11 הרוגים על כל 100 עובדים בענף הבנייה, לעומת 5 עובדים בלבד בממוצע על כל 100 עובדים במדינות באיחוד האירופי. ב-2020-2021 נהרגו בישראל 64 עובדים באתרי בנייה בסך הכל, 32 בכל שנה בממוצע. מתחילת השנה נהרגו 12 איש בתאונות עבודה באתרי בנייה בישראל.
המציאות המטרידה מעלה כמובן את השאלה מדוע וכיצד התשלבה ישראל במעלה מדרג המדינות המסוכנות לעובדי הבניין? צללנו לתוך המציאות הבלתי נסבלת של תאונות הבניה בישראל וחזרנו, איך נאמר, לא אופטימיים במיוחד.
נכון להיום, על אף שקיימת שרשרת ארוכה של מקבלי החלטות בפרויקט בניה סטנדרטי, הגורמים היחידים אליהם מופנים חצים הם הקבלנים הראשיים ומנהלי העבודה באתר. "החברה היזמית כלל לא נושאת באחריות, וגם לא בעלי תפקידים משמעותיים בה", מציינת ד"ר הדס תגרי, מייסדת הקבוצה למאבק בתאונות בניין ותעשייה. חלוקת האחריות הלא סימטרית, מוכרת היטב למקבלי ההחלטות, שכבר לפני למעלה משנה פרסמו טיוטה של תקנות, על פיהן החברה היזמית תישא באחריות במקרה של תאונה. אלא שנכון להיום, הן לא אושרו ובמציאות הפוליטית הכאוטית ששוררת כרגע, קיימת חוסר בהירות גדולה לגבי מועד כניסתן לתוקף. במציאות הנוכחית, ליזם אין כל תמריץ לפעול לקידום הבטיחות באתר בו מבוצעות עבורו עבודות בנייה, ולהיות מעורב יותר במניעתן של תאונות עבודה.
"צריך לזכור כי פיקוח, כמו גם הכנסת טכנולוגיות חדשות וניהול קפדני של הבטיחות זהו אלמנט שנדרש לתקצב שנושא בצידו עלויות גבוהות מאוד", מסביר עו"ד רונן ורדי, מומחה לתאונות עבודה בבניין ובטיחות בענף הבניה ובתעשיה. לדבריו, "עלויות פיקוח אלו, שמושתות נכון להיום רק על הקבלן, מכניסות אותו לסיטואציה מורכבת, שכן מצד אחד הוא מעוניין לקחת את העבודה אך מן הצד השני, אם יגלם במחיר שידרוש מהיזם את עלויות הבטיחות הפרואקטיבית, הוא עלול שלא לקבל את הפרויקט".
למעשה, המציאות מורכבת אף יותר: האחריות לבטיחות באתרי הבניה מוטלת בראש ובראשונה על האחראים על העבודה - ראשי הצוותים, ומכאן הבעיה. מתחת לאותו מנהל עבודה אחראי, ישנם עשרות צוותים שפועלים באתר ואשר מועסקים ע"י קבלני משנה, שכיום לפי התקנות הספציפיות לבטיחות בעבודות בניה או עבודות בגובה לדוגמה - לא חלה עליהם אחריות של ממש. " זו בעיה מהותית שכן מנהל העבודה הראשי אינו יכול לפקוח עיניים על הנעשה בכל אתר הבנייה", מציין עו"ד ורדי, המשמש גם כיועץ המשפטי של ארגון הממונים על הבטיחות והבריאות. לדבריו, "בשורה התחתונה, מבחינה אופרטיבית, הגורם היחיד שיכול לפקח באופן יעיל הוא מנהל הצוות או קבלן המשנה, אך כאמור, התקנות מייחסות את האחריות המלאה והאשם למנהל העבודה. זו מציאות אבסורדית".
היבט נוסף שיוצר מציאות מעוותת הוא היעדר האכיפה כנגד עובד שמפר הוראות בטיחות באופן שיטתי. "אין כלל אכיפה כנגד עובדים. אף עובד לא קיבל קנס על הפרת כללי בטיחות וגם קבלני משנה בדרך כלל לא נענשים כך שלאף אחד אין אינטרס לעמוד בהוראות החוק, העובד בשטח לא נרתם למאמצי הבטיחות, תמיד יהיו לו תירוצים ואילוצים ולעיתים זה עולה לכדי הפקרות של ממש", מוסיף עו"ד ורדי. בעבר, אגב, היה ניסיון להטיל על העובדים קנסות באמצעות מנגנון שנוסח באמצעות ההסתדרות והתאחדות הקבלנים, אך הוא לא הוכיח את עצמו והשימוש בו חדל. "צריך ליצור מנגנון אחר, בו גם העובדים וקבלני המשנה ירגישו מאוימים תחת סנקציות פליליות בדמות כתבי אישום, קנסות ועיצומים כספיים עד כדי סילוקם מהאתר , מה שבהכרח יגרום להם לעליה בהיקף הציות לחוק וכפועל יוצא, גם לירידה במספר התאונות", חותם ורדי את ראש פרק זה.
הלאה. חקיקה, אפקטיבית ככל שתהיה, אינה מועילה אם לא מתבצעת אכיפה סדורה. בנקודה זו, יש לציין, מדינת ישראל משקיעה מאמצים מסוימים להקטין את היקף התאונות. לאחרונה, התפרסם דו"ח של מבקר המדינה בנושא, על פיו הגוף שאמור לעצור ולפקח על התאונות - מנהל הבטיחות במשרד הכלכלה, הגביר משמעותית את פעילותו באתרי הבנייה. מספר ביקורי הפיקוח של מפקחי הבטיחות גדל בין השנים 2017-2020 ב-74% והגיע ל-12.5 אלף ביקורים בשנה. במקביל, שיתוף הפעולה עם גופים שונים הלך והתהדק וסייע למינהל הבטיחות לממש את האכיפה והפיקוח ביעילות רבה יותר. יחידת פל"ס במשטרה צוינה בהקשר זה לחיוב, וכך גם השת"פ עם רשם הקבלנים. מנגד, הדו"ח משקף תמונת מצב די עגומה בכל הנוגע לגביית הקנסות והעיצומים שהוטלו על אותם קבלנים סוררים: בשנים 2018 - 2020. מנהל הבטיחות הטיל כ-1,350 קנסות בגין עבירות בטיחות בענף הבנייה ובסכום כולל של 42.7 מיליון שקל, אלא שנראה כי הקבלנים לא מיהרו לשלם והמדינה לא מיהרה לגבות מהם את הכספים.
נכון לסוף 2020 שולמו עיצומים של כ-2.1 מיליון שקל בלבד - כ-5% מהעיצומים שהוטלו. באוקטובר 2020 החלה זרוע העבודה להעביר למרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (המרכז לגביית קנסות) עיצומים לגבייה, ונכון ליולי 2021 הועברו לגבייה עיצומים בסכום של כ-10.7 מיליון שקל. מהביקורת עולה עוד, כי דרך הטיפול וההזנה של הקנסות לגבייה היא מיושנת ומוזנת ידנית לקובץ אקסל.
לסיכום, כלל המומחים עימם שוחחנו סבורים כי הסטטיסטיקה המצערת תמשיך לגבות עשרות קורבנות, כל עוד לא יחול שינוי מהותי בתפיסת הסיכון ובהיערכות של המדינה בטיפול בנושא. בין היתר, מציין עו"ד ורדי כי קיימים מספר פתרונות יעילים ביותר שהטעמתן אינה מורכבת, אך בכושרם לשנות באופן מהותי את פני המציאות. כך למשל, על הקבלנים לוודא שהאתר סגור בשעות הפעילות ומעבר להן וכי הכניסה אפשרית למורשים בלבד. כמו כן, יש לפעול למיסוד מנגנוני איכות ובקרה לחברה ולאתרים שלה: לדוגמא תקן ישראלי 9001 (מקביל של ISO 9000). בנוסף, צריך להקפיד על ביצוע הדרכות קבועות לעובדים הישירים ולקבלני המשנה וכן להדק את הפיקוח. לצד האמור, ניתן אף לשקול שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים: למניעת תאונות כמו למשל בין עגורני צריח, גידור מיוחד, יישום של תקנים מיוחדים בנושא פיגומים וכיוב'.