אני הולך להצטער על הטור הזה. הרי כל ניסיון לצפות את העתיד נועד לכישלון, ונוסף לכך, אלה שמנתחים את המצב אחרת ממני זועמים כשמישהו לא חושב כמוהם והביקורת מזכירה לעתים קרובות את "הברכות" שלהן זוכה אמו של שופט כדורגל. אבל כל עסקת נדל"ן נשענת על ההנחות שלנו בנוגע לעתיד, וכיום ירידת מחירים לא נראית באופק. הנה ארבע הסיבות לכך.
1. הכסף זרוק על הרצפה
הריביות במשק נמוכות כל כך, ממש ברצפה, שעוד ועוד אנשים עושים חשבון ומבינים שבעזרת ההון העצמי, אפשר לקחת משכנתאות בהיקפים שבעבר היו דמיוניים. מיליון שקל משכנתה? מה הבעיה בכלל, יאללה לבנק. יותר מזה - למרות תנודתיות מסוימת, הריבית הנמוכה איתנו כבר שנים, רבים כבר לא זוכרים שפעם זה היה אחרת. נראה שסביבת הריבית הנמוכה היא כאן כדי להישאר לעוד זמן רב, והכסף הזול כמובן מתדלק את שוק הנדל"ן ואת הביקושים.
2. אין בעל בית
אפילו שרת הבינוי והשיכון יפעת שאשא-ביטון לא הייתה מהמרת לפני שנה שהיא תחזיק כל כך הרבה זמן בתפקיד. בחסות המצב הפוליטי, המשוגע הזמני הפך לקבוע והרפורמות תקועות במגירה. רגע לפני שנגמרת השנה אפילו תקציב שנתי לא נראה באופק, כך שמכיוון ממשלתי אין מי שידחוף את המחירים למטה.
3. היצע, היצע ושוב פעם היצע
במקומות מסוימים בקריות יש הצפה של דירות מחיר למשתכן שמוצעות כיום בשוק החופשי כי אין להן דורש. גם בדרום הארץ יש ערים שבהן קבלנים ויתרו על התמודדות על מכרזי מקרקעי של המדינה, כי הם מרגישים שהשוק רווי. בתל אביב ובאזורי הביקוש האחרים במרכז - המצב אחר. "מי שיש לו קרקע הוא המלך היום", אמר לי לאחרונה קבלן בחברה בינונית שמחפשת כל פיסת קרקע ריקה, ובמחיר שיאפשר להוכיח לבנק למה יש סיכוי לרווחים בסוף הדרך. אז היצע הדירות קיים, אבל לא באזורי הביקוש. במצב שכזה - למה למוכרים לרוץ ולהוריד מחיר?
4. סנטימנט של עליות
לפני שנה חייך שר האוצר משה כחלון בסיפוק כשהצביע על מחירי הדירות. לראשונה זה הרבה שנים יכול היה שר להצביע על ירידה במחירי הדירות בקדנציה שלו. אמנם מדובר היה באחוזים בודדים ולא דרמטיים, אבל בהחלט משהו שאפשר למנף פוליטית. חודשים ספורים חלפו ועל רקע אי היציבות הפוליטית השתנתה האווירה, ואיתה גם המספרים שנשענים על המדד שמתפרסם אחת לחודש. 2019 לא תסתיים עם קצב עליות גבוה, אבל הכיוון חזר להיות למעלה. לאווירה יש תפקיד חשוב כשנכנסים לחדר המשא ומתן, וכיום הלחץ חוזר לצד של הקונים.