פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      איך מודדים יופי או כיעור של ערים?

      איך קובעים אם עיר היא טובה או רעה?האם יופי הוא רק ביטוי תרבותי וזמני? ומי רשאי לשפוט - התושבים, אנשי המקצוע או רק ההיסטוריה? מתי כבר נתפנה לעסוק בשאלה כיצד לייצר ערים טובות יותר

      שבילי אופניים, עיריית תל אביב (מערכת וואלה! NEWS , דוברות עירית תל אביב יפו)
      שבילי אופניים בתל אביב (תצלום: עיריית תל אביב)

      איך קובעים אם עיר היא טובה או רעה? איך מודדים יופי או כיעור של ערים? האם יופי הוא רק ביטוי תרבותי וזמני? ומי רשאי לשפוט? התושבים? אנשי המקצוע או רק ההיסטוריה?

      לקריאה נוספת:
      באיזו עיר בישראל התושבים הכי מרוצים?
      דירה בתל אביב בפחות ממיליון שקל? עוד יש דבר כזה
      תושב החוץ, המאהבת והסכסוך על הפנטהאוז באשדוד

      האם שיכוני הרכבות של פעם שנועדו לעלייה ולקליטה הם יפים? או טובים? מרבית הציבור יאמר שלא, אולם בשנים האחרונות יצאו מאמרים וספרים המהללים את השיכונים כאידיאל של שיכון ציבורי. מבני הבטון החשוף של באר שבע התפרסמו במרבית עיתוני האדריכלות העולמיים בשנות ה-50 וה-60 והיום אולי נראים לנו מיושנים, וכך גם המבנים הפוסט-מודרניים בוורוד וסגול של שנות ה-80. ומה עם המגדלים של העשור האחרון? אנחנו נוטים לבלבל בין "חדש" ל"טוב ויפה", אבל גם הבניינים החדשים, עם חזיתות האבן הנסורה והגינות המטופחות אינן סמל לאיכות, אלא רק סמל של חדש.

      מהיופי לשימושיות

      לא לחינם, בוואקום של האסתטיקה העירונית, נוצר מושג חדש, עיצוב טוב (good design) או "תכן טוב". טבע אותו דיטר ראמס הגרמני, ממובילי עיצוב המוצר העולמי לאחר מלחמת העולם. "העיצוב הטוב" מנסה לברוח ממבחן היופי ולתת ערך איכותי לעיצוב.

      עשרת הערכים שטבע ראמס מתאימים למוצרים, למבנים וגם לערים: 1. חדשנות; 2. שימושיות; 3. ביצוע טוב; 4. מובן (ללא צורך בהסברים); 5. לא מוגזם (מאפשר גם ביטוי עצמי של המשתמש); 6. ישר (לא מתיימר לעשות משהו שהוא לא); 7. עמיד לאורך זמן; 8. מתוכנן בקפידה ומותאם לצרכים; 9. ידידותי לסביבה; 10. פשוט ומעוצב כמה שפחות.

      התיאוריה של ראמס השפיעה על מעצבים ומתכננים רבים, על תכנון ערים ואדריכלות, ובתחומים אלו מדדי "עיצוב טוב" הובילו למדדים קצת שונים, ובעיקר להרחבת המושג שימושיות לנגישות כלכלית (בר השגה) ולנגישות פיזית. המדדים נכנסו גם לתוכניות אסטרטגיות ולתוכניות מתאר במקומות שונים בעולם. כך ניתן לראות תנאי של "תכן טוב" בתוכנית מתאר הארצית לדיור הבריטית, בתוכנית האסטרטגית של ברמינגהם, ובהנחיות להוצאת היתרי בנייה של העיר ניו יורק.

      בישראל, של משבר הדיור ושל בנייה בכל מחיר - כל אדריכל או מתכנן שיעלה התניה מעין זו במדיניות לאומית או מקומית, אין לו מקום. "יפה" או "טוב" מיתרגמים לשלושת האיומים הגדולים - כסף, זמן ושטח.

      אז האם יש ערים או שכונות מכוערות בישראל? וערים טובות? האם ניתן לייצר כלי לתכנון, לבנייה או לניהול ערים יפות וטובות? אנשים שמסתובבים הרבה בעולם נוטים לחוות את דעתם על ערים לפי שלושה קריטריונים מרכזיים, סובייקטיביים מאוד, שיש להם רק קשר מועט לאסתטיקה: א. לכלוך וזוהמה (לא נעים לי); ב. נגישות ותנועה (לא נוח לי); ג. זהות מקומית (לא מובן לי).

      בניגוד לערים ה"רעות", מרבית הערים שאנחנו אוהבים הן נקיות, נטולות פקקים (או שיש אלטרנטיבה לפקקים) ויש בהן תחושה ייחודית.

      למרבה הצער והמבוכה, מאז הקמתה, מדינת ישראל טרם שאלה את עצמה איך עושים ערים טובות יותר. שיכוני הרכבות של שנות ה-50 אינם מהווים סמל לאיכות וגם לא תוכננו ככאלה, שיכוני ה-H של שנות ה-60 וה-70 תוכננו כפתרון מחיה לגלי העלייה הרבים. גם השינויים והתוספות האורבניות, ואף פעולות ההתחדשות העירונית של כל עשור ועשור, מעולם לא עסקו בסוגיית התיקון או שיפור המראה, הנגישות והזהות (ובוודאי לא את הקיימות, השימושיות והעמידות של העיר). תמיד היתה סיבה - בין אם זאת "עליית המיליון" או משבר דיור.

      אז כן, יש בישראל לא מעט ערים רועשות, לא נגישות, מלאות כיסים בעייתיים של ונדליזם והזנחה. כל מבנה "יפה" הופך במהרה לנזם זהב באף חזיר שרק מחדד את הבלגן שסביבו.

      הערים ה"יפות" הן בדרך כלל ערים ותיקות יותר, בעלות אופי היסטורי, או ערים שבהן יש השקעה אסטרטגית בבנייה ובשימור האופי המקומי, שיורדת לכל שדרות הניהול והביצוע העירוניים. לצערנו יש מעט מדי מקרים כאלה. רוב הערים בישראל מנוהלות ומתוחזקות בלי שיתעוררו שאלות איך הופכים את העיר ל"מקום", איך הופכים את העיר לשימושית יותר, איך מבטלים את הצורך להיות כל הזמן ברכב בדרך המהירה ל"מקום אחר", איך גורמים לאנשים לרצות להסתובב ברחובות ולא בקניון ממוזג.

      זהות מקומית

      הערים בישראל בעשור השני במאה ה-21 הן שם נרדף לבלגן ולחוסר סדר. אין עיר שאין בה "שפת רחוב" של שלטים מבולגנים, גדרות עקומות ומבני מכירות. אין מדרכה באף עיר במרכזה של המדינה, וגם בחלקים רבים מהפריפריה, שניתן לצעוד לכל אורכה בלי לרדת לכביש. זמני? מחויב המציאות? בהחלט לא. זהו חלק מהתופעה של תכנון וניהול עירוני המבוסס על אילוצים, תירוצים והישרדות.

      בהסכמי הגג הנחתמים בין האוצר לרשויות מקומיות, שנועדו להבטיח מימון תשתיות במקביל לפיתוח המגורים, יש הזדמנות פז, אבל גם סכנה - בנייה של שכונות מגדלים שמטרתן היחידה להוסיף דיור (עם קצת מרכזים מסחריים) שיהפכו מהר מאוד ל"שום מקום". מגנט להזנחה ושאינם מעודדים תחושת שייכות.

      השכונות הטובות הן בדרך כלל השכונות שאינן "גמורות" על ידי המעצבים - אלא משאירות מקום והזדמנות שהאזרחים ירגישו שזה שלהם ויוסיפו עליהן את מימד ה"יופי". בתכנון וניהול שינוי צריך להקפיד לא רק על התוצאה הסופית, אלא גם על הדרך לשם - איך השכונה נראית ומתנהלת גם בשלבי הבנייה, איך יתקבלו ויתחברו סגנונות (וגם כישרונות בדרגות שונות), ואיך התושבים ירגישו שהשכונה והעיר שלהם.

      בשביל יופי כזה לא צריך דווקא כישרון גדול אבל דרושה צניעות של המתכננים, ובעיקר תכנון מספיק גמיש שמאפשר לדברים האלו לקרות מעצמם.

      הכותב אדריכל ומתכנן ערים, לשעבר מנהל אגף בכיר במשרד הפנים ומנכ"ל SUITS - אסטרטגיות וטכנ' לעירוניות חכמה