לא מחכים ליום שאחרי: המהפכה השקטה שמשנה את פני הדרום

יש רגעים שבהם המציאות לא רק משתנה - היא כמעט מתהפכת. בעיצומו של מבצע שאגת הארי, כשהחזית מול איראן מתוחה והמדינה חווה אי ודאות שלא הכירה, נדמה שמפת הביטחון הישראלית שורטטה מחדש: דווקא אזור עוטף עזה, אותו חבל ארץ שנשא במשך שנים את משקל האיום המתמשך, מתגלה בסבב הנוכחי כאחד המקומות השקטים, יחסית, בארץ. היפוך תפקידים כמעט בלתי נתפס שמאיר באור אחר גם את הסיפור הכלכלי והנדל"ני של האזור.

מתחת לפני השטח מתנהל כבר תקופה ארוכה, מאז שפרצה מלחמת חרבות ברזל, מהלך עמוק ושיטתי בהרבה: ניסיון לבנות מחדש לא רק בתים אלא גם עתיד. לא רק לשקם, אלא להכפיל. היעד השאפתני במיוחד של מנהלת תקומה להכפלת אוכלוסיית העוטף מ-60 אלף ערב ה-7 באוקטובר ל-120 אלף תושבים עד שנת 2033 כבר אינו נשמע כמו סיסמה ריקה, אלא כמו תכנית עבודה שמחייבת כלים, מדדים והחלטות.

בתוך המתח הזה, שבין שקט זמני לאסטרטגיה ארוכת טווח, פועלת עדי ספראי כץ, מובילת משימת הכלכלה במערך הבינוי והדיור של מנהלת תקומה. דווקא עכשיו, כשהשקט היחסי בעוטף הוא כמעט אנומליה, מתחדדת השאלה האם זה הרגע שבו אפשר ואולי חייבים לבנות אותו מחדש, אחרת.

"איפה שאגת הארי פוגשת אותנו? דווקא במקומות הכי לא צפויים", פותחת ספראי כץ. לדבריה, אחת התופעות הבולטות כיום בשטח היא האצה מפתיעה של תהליכי הבנייה והשיקום בעוטף. "ענף הבנייה הוחרג מתוך הבנה שיש מרחבים מוגנים, ובעוטף יש הרבה מאוד כאלה. המשמעות היא שבפועל אנחנו רואים האצה של תהליכי הבנייה - תופעה שלא בהכרח היינו מצפים לה בתקופה כזו".

אבל לא רק הבנייה משתנה. לדבריה, גם תמהיל התושבים עובר שינוי. "ראינו את זה מאוד חזק בגלים קודמים ואנחנו רואים את זה גם עכשיו: דווקא כשאזורים אחרים בארץ נכנסים לאי-ודאות, העוטף נתפס פתאום כמקום בטוח יותר. אנשים מחליטים לחזור הביתה, גם כאלה שלא חזרו קודם".

"במקום שבו בעבר הקהילות היו זקוקות לתמיכה של כל המדינה, פתאום הן אלה שפותחות את הדלת. יש יישובים שמארחים משפחות מהמרכז ומהצפון, מתוך הבנה שדווקא כאן רגוע יותר עכשיו. זה היפוך מאוד חזק של התפקידים", היא מוסיפה.

לדבריה, מדובר בתוכנית אסטרטגית רחבה שמטרתה לייצר אקו-סיסטם שלם. "זה לא רק דיור - אלה גם חינוך, תרבות, קהילתיות ומרחבים פתוחים. אלה חוזקות שכבר קיימות בעוטף, ואנחנו רוצים להעצים אותן", היא אומרת. "המטרה היא שכל מרכיב יהיה טוב יותר ממה שהיה לפני 7 באוקטובר, כדי שהאזור יהפוך לפנינה שמושכת אוכלוסייה".

ספראי כץ מדגישה כי במנהלת תקומה עובדים לא רק על הגדלת היצע הדיור, אבל גם על יצירת ביקוש באמצעות תמריצים וכלים כלכליים. "אין פתרון אחד - יש סל פתרונות שמותאם לאתגרים שונים בכל אזור. כך למשל, בשדרות, שהיא העיר המרכזית בעוטף, מתמקדים גם בהאצת בנייה חדשה וגם בהתחדשות עירונית. התחדשות עירונית בפריפריה לא קורית מעצמה בגלל חוסר כדאיות כלכלית. לכן אנחנו משקיעים, יחד עם הרשות להתחדשות עירונית, מאות מיליוני שקלים כדי להשלים את הפער הזה, גם דרך תמיכה ביזמים וגם באמצעות הקמת מנגנונים שימשיכו לייצר פרויקטים לאורך זמן".

המהלך כולו, מסבירה ספראי כץ, נע בין שיקום לצמיחה בשני צירים שפועלים במקביל: "בהתחלה היינו במיקוד של חירום, מענה למפונים, פתרונות זמניים. אחר כך עברנו לשיקום הפיזי, בלי שהיה מודל מוכן לדבר כזה. היום, כשהתהליכים כבר על מסילות ברורות, מרכז הכובד עובר לצמיחה ולפיתוח".

לשאלה איך מנהלת תקומה מוציאה לפועל את התכניות, ספראי כץ השיבה: "אחד המאפיינים המרכזיים של הכלים הוא הקשיחות הביצועית. אלה תמריצים משמעותיים, אבל הם מותנים בזמן ובביצוע בפועל. לא בתוכניות על הנייר אלא בבנייה אמיתית, באכלוס. הכל מדיד. ושוב, גם שיתוף הפעולה הבין-משרדי, שלרוב נחשב אחת מנקודות התורפה של המגזר הציבורי, מקבל כאן תפנית מפתיעה".

"יש ועדה בין-משרדית שמאשרת את תוכניות הצמיחה הדמוגרפית. אנחנו יושבים יחד בחדר אחד, עם מערכת תמריצים משותפת, וזה מייצר גם 'one stop shop' ליישובים וגם יכולת להזיז משאבים בין משרדים בצורה שלא קיימת בשגרה. דווקא תחושת השליחות היא זו שמניעה את המערכת. זה לא טריוויאלי, אבל רואים את האנשים גם באוצר, גם במשרד הבינוי והשיכון, מאוד מחויבים. יש תחושה שזה פרויקט אישי שלהם".

גם הסוכנות היהודית נכנסה לתמונה, מוסיפה ספראי כץ. "זיהינו פער מימוני נוסף, והסוכנות מגייסת הון, כשהמדינה נותנת ערבות. זה מאפשר לקיבוצים למשל לבנות בהיקפים גדולים יותר, מה שלא היה אפשרי קודם".

במרחב הקיבוצי האתגר מקבל ביטוי אחר, בעיקר בכל הנוגע למימון ולמודל הקליטה הייחודי. "בניגוד לעיר, שבה אדם קונה דירה ונכנס לגור, בקיבוצים תהליך הקליטה מורכב יותר. יש שלב של התאמה קהילתית לפני הרכישה", היא מסבירה. "אחרי 7 באוקטובר, ההחלטה של משפחות להשקיע הון בבניית בית הפכה מורכבת עוד יותר".

היא הסבירה איך מגשרים על הפער: "אנחנו מאפשרים ליישובים לבנות בתים בעצמם ולהשכיר או להחכיר אותם בשלב ראשון. בהמשך, כשהמשפחה מתבססת, היא יכולה לרכוש את הבית. במקביל יש מענקים שמופעלים עם הבנייה בפועל, מה שיוצר מנגנון מימוני מתגלגל. בשנה האחרונה אושרו מעל אלף יחידות דיור במרחב הכפרי. חלק משמעותי מהן צפוי להתאכלס כבר עד 2027".

לצד ההתרחבות בתוך היישובים הקיימים, מקודמת גם הקמה של יישוב חדש בשם אופיר, על שמו של ראש המועצה האזורית שער הנגב אופיר ליבשטיין ז"ל, שנרצח ב-7 באוקטובר. "מדובר ביישוב קהילתי חדש, שמיועד לכ-500 משפחות צעירות. הוא נמצא בשלבי תכנון מתקדמים. הקמת יישוב היא תהליך ארוך, אבל זה בהחלט מתקדם. אבל גם כאן - הקהילה קודמת לבנייה. יישוב לא מתחיל מ-500 משפחות. הוא מתחיל בגרעין קטן שצומח בהדרגה. בסוף זה תהליך חברתי לא פחות מתכנוני".

בהקשר הזה גם החקיקה משחקת תפקיד. "חוק תקומה מגדיר את האזור כאזור שיקום לעשור קדימה, מה שמאפשר להמשיך לתעדף אותו גם אחרי שהמנהלת תסיים את תפקידה".

ספראי כץ חוזרת לרגעים הראשונים ולסיבה שבגללה כל זה קורה. "אני זוכרת את הפגישות הראשונות, במלונות, בתוך הכאוס", היא משחזרת. "דיברנו עם אנשים על איך יוצאים מהחדר, איך מוצאים פתרון זמני, איך מתחילים לנשום. ואז עברנו לשיקום: להחזיר את מה שהיה. והיום אתה יושב עם אותם אנשים, שלפעמים עדיין לא חזרו לבתים שלהם, ומדבר איתם על הקמת עשרות יחידות דיור חדשות".

"הפער הזה הוא אולי הסיפור כולו. אתה רואה את הקושי, את ההתמודדות - אבל גם את היכולת להסתכל קדימה. את האור בעיניים. זו עוצמה מאוד גדולה של היישובים. אפילו בשבועות הראשונים אחרי ה-7 באוקטובר, לצד הסיפורים הקשים, כמעט כל יישוב כבר דיבר גם על העתיד. לאן הוא רוצה להגיע. ואולי זו, בסופו של דבר, התשתית האמיתית שעליה נבנית הצמיחה", חתמה ספראי כץ.