"השאננות של המדינה הובילה להפסדי עתק בתוך פחות משנתיים"

דוד יהלומי, מנכ"ל הקרן לעידוד ופיתוח ענף הבנייה בישראל, רגיל לדבר במספרים גדולים - אבל המספרים שהוא מניח על השולחן בראיון הזה נשמעים כמעט בלתי נתפסים אפילו עבור אחד האנשים הבכירים בענף שמייצר כמעט 14% מהתוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) של מדינת ישראל. "מאז השבעה באוקטובר הפסידה מדינת ישראל מעל 130 מיליארד שקל רק בגלל משבר כוח האדם בענף הבנייה", הוא קובע, ומרים גבה לנוכח העובדה שהציבור לא מזדעזע מהנתון הזה כפי שהיה מזדעזע מנתון דומה בהקשר ביטחוני או בריאותי.

התמיהה הזו מתחברת לתזה המרכזית של יהלומי: מדינת ישראל יודעת להשקיע סכומי עתק ומשאבים אינסופיים כשמדובר בחיי אדם - כיפת ברזל, חץ, מערכות מתקדמות שמצילות חיים - אבל כשמדובר באיכות חיים ובבסיס הכלכלה, כלומר בענף הבנייה, היא מתנהלת כאילו אפשר להפסיד מיליארדים בלי שאף אחד ישלם את המחיר. "זו טעות תפיסתית עמוקה", הוא מסביר. "כי בסוף זה לא רק כסף - זה המסים שאנחנו משלמים, זה החינוך של הילדים שלנו, זה הבריאות שלנו. במילים אחרות, זו איכות החיים של כולנו".

יהלומי משרטט גישה שהוא מכנה "אסטרטגיית המניעה": כמו ברפואה מונעת - על פיה עדיף להשקיע מראש כדי למנוע מחלות יקרות וכואבות בהמשך; כך גם בבנייה - השקעה בכוח אדם, בטכנולוגיה ובמדיניות נכונה הייתה יכולה למנוע הפסדים עצומים, להוזיל את מחירי הדיור ולשמור על צמיחת המשק; יהלומי מדגיש כי למרות שהמשבר הגדול ביותר במדינת ישראל כבר קרה בשבעה באוקטובר 2023 - אפשר עדיין למנוע את ההחרפה. הוא מסביר. "אסטרטגיית המניעה היא לא רק לטווח הארוך, אלא גם בתוך המשבר עצמו".

הדוגמה שהוא מביא היא מעולם הביטחון: 12 ימי המלחמה עם איראן עלו למדינה 5 מיליארד שקל בעלות היירוטים. שיעור ההצלחה - 86%; הנזק מהטילים שכן פגעו - 10 מיליארד שקל; אם לא היו יירוטים, ההערכה היא שהנזק היה בין 50 ל-70 מיליארד. "כלומר, השקעת חמישה מיליארד - חסכת שישים", אומר יהלומי, "וזה עוד לפני שדיברנו על חיי אדם".

מנקודת המבט שלו, זהו בדיוק ההבדל התפיסתי: כשמדובר בהצלת חיים - המדינה משקיעה, גם אם העלות עצומה. אבל כשמדובר באיכות החיים ובתשתית הכלכלית של המדינה - ההשקעה נעצרת.
יהלומי מדגיש כי מעבר לדיור, הענף נושא על גבו גם את פרויקטי התשתיות הגדולים ביותר בתולדות המדינה - ובראשם המטרו, שהיקפו מוערך בכ-200 מיליארד שקל, ועם המיזמים הנלווים מתקרב ל-500 מיליארד. "אי-אפשר לדבר על עתיד המדינה ושיפור חיי האזרחים בלי לדבר על בנייה ותשתיות", מדגיש יהלומי. "זה לא מותרות - זה עצם קיומנו כאן".

לכן, הקריאה שלו לממשלה נחרצת: "גם בדיור ותשתיות חייבים להשקיע, כי זו בסופו של דבר איכות החיים של האזרחים והבסיס לצמיחה של המשק. אין סיבה להפסיד מאות מיליארדים כשאפשר להפוך אותם לרווחים בהשקעה יחסית קטנה".

הנתונים שדוד יהלומי שולף בקלילות מהזיכרון מציירים תמונה חדה: ענף הבנייה והתשתיות הוא לא עוד סקטור במשק, אלא מנוע צמיחה קריטי. התוצר הענפי בשנת 2022 עמד על כ-234 מיליארד שקל - כמעט 14% מהתוצר הלאומי הגולמי של ישראל, שהסתכם אז בכ-1.7 טריליון. מדובר בענף שמחזיק נתח עצום מאשראי המשק - כ-22% (500 מיליארד שקל) - ותורם לאוצר המדינה בין 80 ל-90 מיליארד שקל בשנה, יותר מ-16% מתקציב המדינה.

במילים אחרות: כל פגיעה בענף הזה היא פגיעה ישירה בצמיחה, בהכנסות המדינה ובכיס של כל אזרח. ואכן, מאז השבעה באוקטובר 2023 ועד תחילת 2025, ההפסד המצטבר עומד על מעל 130 מיליארד שקל. יהלומי מתרגם את זה לשפה שכל אחד מבין: "זה 23,400 שקל הפסד לכל אזרח - מתינוק שנולד אתמול ועד פנסיונר ותיק. אף אחד לא מרגיש את זה ביום-יום, אבל בסוף זה חוזר אלינו בצורה של מיסוי גבוה יותר, קיצוצים בתקציבים ועליית מחירים".

בעיני יהלומי, השאלה איננה אם ענף הבנייה יתאושש - אלא איך וכמה מהר. "הילודה בישראל היא מהגבוהות בעולם", הוא אומר, "אנחנו מוסיפים קרוב ל-200 אלף איש לאוכלוסייה בכל שנה - לידות ועלייה. המשמעות פשוטה: נדרשות כאן לפחות 100 אלף דירות חדשות מדי שנה, בלי קשר למיתון, מלחמה או משבר. זה כולל כמובן את כל התשתיות הישירות והעקיפות".

ברוח התקופה, יהלומי מרבה להשתמש במונחים מעולם הביטחון כדי להסביר את חומרת המשבר בענף. מבחינתו, מה שקרה מאז השבעה באוקטובר אינו פחות ממלחמה כלכלית. "במלחמה, אם צריך להביא תחמושת מארצות הברית, היא מגיעה תוך ימים", הוא אומר. "אז למה כשמדובר בעובדים זרים, שהם כח הייצור של ענף הבנייה, הכול נגרר חודשים ארוכים? איך יכול להיות שבתוך 90 יום לא מביאים 90 אלף עובדים? הפתרון היה ברור, ההיצע קיים - רק שהמדינה לא ביצעה".

לדבריו, המחסור החמור בכוח אדם הוא הגורם המרכזי למשבר הנוכחי: כ-100 אלף עובדים נעלמו מהענף בשבעה באוקטובר - פלסטינים שלא נכנסו, עובדים זרים שברחו ולא חזרו. רק חצי שנה לאחר מכן, במרץ 2024, קיבלה הממשלה החלטה להביא 65 אלף עובדים זרים חדשים לענף הבנייה, אבל בפועל מספר העובדים שהגיעו היה קטן ואיטי".

הוא מתאר את הענף כמו מפעל ענק לייצור בניינים ותשתיות - מפעל שהמכונות שלו הן הידיים העובדות. כשהמפעל הזה מאבד 100 אלף עובדים בבת אחת, אין פלא שהתפוקה קורסת. "זה לא חוסר טכנולוגיה או חומרי גלם - זה פשוט מחסור בידיים עובדות; וכשאין ידיים - אין ייצור, אין פריון, אין הכנסות למדינה".

מנקודת המבט של יהלומי, הטעות של המדינה היא לחשוב שחוסן לאומי נמדד רק ביכולת הצבאית. "חוסן לאומי זה גם קורת גג לאזרח, זה גם תשתיות תחבורה, זה גם יציבות כלכלית. כשאין דירות, כשהפרויקטים נעצרים, כשמחירי הדיור מזנקים - זה פוגע לא פחות באיכות החיים ובחוסן החברתי שלנו. מי שלא מבין את זה, לא מבין מהו חוסן לאומי במובן הרחב".

אחרי שהוא מציב את גודל המחדל ומסביר למה מדובר במלחמה כלכלית לכל דבר, יהלומי לא נשאר רק עם ביקורת. בידיו שלושה פתרונות ברורים - מיידי, בינוני וארוך טווח - שלדבריו יכולים להפוך את המשבר להזדמנות. "הפתרונות קיימים על המדף, צריך רק לקבל החלטות ולבצע", הוא אומר.

המהלך הראשון: עובדים זרים כאן ועכשיו

המסר של יהלומי ברור: הפתרון למשבר כוח האדם קיים, פשוט ובר ביצוע - להביא עובדים זרים מיידית ובקנה מידה רחב. "אין שום מגבלה אמיתית", הוא מדגיש. "יש מאות אלפי עובדים בעולם שמוכנים להגיע לישראל, ושכר העבודה כאן גבוה פי שלושה מאשר בדובאי. הבעיה לא בהיצע, אלא בבירוקרטיה שלנו". לדבריו, המדינה התמהמהה חודשים ארוכים בקבלת החלטות ובהפעלת מנגנוני הבאה, ובכך גרמה להפסדים אדירים למשק. "אם זו הייתה תחמושת - היא הייתה נוחתת כאן בתוך ימים. אבל כשמדובר בידיים עובדות - זה נמרח חודשים ושנים", הוא ממשיך לומר בתסכול.

יהלומי אף מציע פתרון מעשי שנדחה לדבריו ללא סיבה: לאפשר לחברות עצמן להביא את העובדים ישירות, ולאחר שלושה חודשים להעביר אותם לתאגידים. כך, לדבריו, גם התאגידים לא מפסידים, גם החברות ממשיכות לעבוד - והמשק חוזר לנשום. "זה WIN-WIN", הוא אומר, "העובדים מגיעים מהר, הענף מתאושש, והמדינה חוסכת הפסדים". "בזמן חירום מתנהלים אחרת מאשר בשגרה. גם בענף הבנייה - צריך תקנות חירום, צריך דחיפה רגולטורית, צריך גמישות. מי שממשיך לחשוב שזה ענף שיכול לחכות, פשוט לא מבין שאנחנו בעיצומה של מלחמה כלכלית לכל דבר".

המהלך השני: הכשרה ישראלית

גם כאשר העובדים הזרים יגיעו, יהלומי משוכנע שהעתיד של הענף חייב לכלול יותר ישראלים. הרבה יותר. הקרן בראשותו כבר הכשירה מאז השבעה באוקטובר אלפי עובדים מקומיים, ועד סוף 2025 המספר צפוי להגיע ל-3,500-4,000. "אבל זה לא מספיק", הוא מודה. "אנחנו צריכים עשרות אלפים". הכשרות אלה ממוקדות בעיקר בחיילים משוחררים, חרדים ואוכלוסיות נוספות שמבקשות תעסוקה יציבה ובעלת אופק. יהלומי מדגיש שהענף מציע יתרונות ייחודיים: שכר התחלתי גבוה שמגיע לכ-14 אלף שקל בחודש, ובתפקידי ניהול עבודה אף לכ-35 אלף; פריסה גיאוגרפית רחבה - בנייה יש בכל הארץ; וסביבת עבודה עם יציבות יוצאת דופן. "הביקוש לדיור בישראל הוא קשיח", הוא אומר. "אנחנו צריכים כ-100 אלף דירות בשנה, וזה לא ישתנה גם במיתון או במלחמה".

הכשרה מקומית, בעיניו, היא גם עניין של ביטחון לאומי. "כשהעובדים הפלסטינים הפסיקו להיכנס, וכשהעובדים הזרים ברחו, היינו על סף קריסה מוחלטת. אם המלחמה מול איראן הייתה נמשכת עוד שבועות, ייתכן שהעובדים הסינים וההודים גם היו נקראים לחזור הביתה - והענף היה נעצר לגמרי", הוא מתאר. "לכן אנחנו חייבים בסיס מקומי רחב, שלא ייעלם ביום אחד". יהלומי רואה בענף הזדמנות לקריירה אמיתית לישראלים. "אין סיבה שעובד ישראלי לא יבחר בבנייה כקריירה", הוא אומר. "זה ענף יציב, מתגמל, ותורם לכלכלה הישראלית. זה לא פחות חשוב מסטארט-אפ, רק עם קסדה במקום מחשב נייד".

המהלך השלישי: טכנולוגיה ובנייה מתקדמת

אם העובדים הזרים הם הפתרון המיידי והישראלים הם הפתרון לטווח בינוני, הרי שהטכנולוגיה היא מנוע הצמיחה לטווח הארוך. יהלומי מגדיר את שיטות הבנייה המודולריות והמתועשות כמהפכה של ממש: "זה כמו לעבור ממכונית בנזין למכונית חשמלית. לא צריך לחכות לעתיד רחוק של רובוטים ומדפסות תלת-ממד. אפשר כבר עכשיו לבנות מהר יותר, בזול יותר ובצורה חכמה יותר". לטענתו, היתרונות ברורים: קיצור לוחות זמנים משמעותי, שימוש בפחות כוח אדם, שיפור משמעותי בבטיחות באתרי בנייה, ירידה דרמטית בכמות הפסולת ולבסוף גם הוזלת מחירי הדירות. "כשאתה בונה בחצי מהזמן ועם פחות עובדים - העלות יורדת. זה אומר שהציבור יכול לשלם פחות על אותה דירה", הוא מסביר.

הקרן פועלת באופן אקטיבי לקדם את השינוי: בכנסים, בשיתופי פעולה עם יזמים ובמסלולי הכשרה ייעודיים. "אנחנו מראש מחברים בין שיטת הבנייה המתקדמת לבין קבלן שמוכן לאמץ אותה", מספר יהלומי. "אנחנו מכשירים עובדים ישראלים לשיטות הבנייה המתקדמות, וכך גם נטמעת הטכנולוגיה וגם נבנית סביבת עבודה שמתאימה יותר לישראלים - נקייה, מסודרת ופחות הארדקור". לדבריו, המדינה חייבת להיכנס לתמונה באמצעות מענקים ותמריצים. "עד היום הסתמכנו על כוח עבודה זול וזמין, בעיקר פלסטיני. זה נוח, אבל קיבע את הענף מאחור. עכשיו יש לנו הזדמנות לשבור את התלות הזו ולעודד טכנולוגיות מתקדמות. זה יכניס את הבנייה הישראלית לעידן חדש, עם תרומה עצומה למשק".

מאחורי הדברים של יהלומי עומדת לא רק תפיסת עולם אלא גם מנגנון פעולה. הקרן לעידוד ופיתוח ענף הבנייה בישראל בניהולו, הפכה מאז השבעה באוקטובר לשחקן מרכזי בניהול המשבר. "כשהמדינה היססה, אנחנו היינו שם כדי לדחוף קדימה", אומר יהלומי.

הקרן לא הסתפקה בהצהרות: היא הייתה שותפה יחד עם התאחדות הקבלנים וההסתדרות הכללית בניהול מאבקים משפטיים כדי לפתוח מחדש אתרי בנייה שהושבתו ללא הצדקה, פעלה מול הממשלה לזרז החלטות על עובדים זרים, ודחפה להקלות רגולטוריות כדי לאפשר למשק להמשיך לנשום. "בכל יום שבו האתרים היו סגורים המדינה הפסידה מאה מיליון שקל", הוא מזכיר. "אי אפשר היה לשבת בחיבוק ידיים".

במקביל, הקרן השקיעה בחמש השנים האחרונות, קרוב ל- 150 מיליוני שקלים בהון האנושי, בהכשרות, בבטיחות, בפעולות רווחה, בטכנולוגיה, במיתוג וברגולציה. "אנחנו בקרן לא רק מצביעים על הבעיה - אנחנו מביאים פתרונות, ומיישמים אותם בשטח", אומר יהלומי בהחלטיות.

מבחינתו, זהו גם חלק מהתפקיד של הקרן כגוף מגזרי-ציבורי: להיות הכתובת שמחברת בין הממשלה לבין השטח, בין החזון הארוך טווח לבין הפתרונות המעשיים כאן ועכשיו. "האסטרטגיה שלנו פשוטה: להשקיע בעובדים, בטכנולוגיה, בענף - כדי שנממש את הפוטנציאל הכלכלי של ענף הבנייה והתשתיות", הוא מסכם.

כשהשיחה עם דוד יהלומי מתקרבת לסיומה, קשה להחמיץ את הנחרצות שלו. מבחינתו, המשוואה פשוטה: מה שנחשב היום להוצאה, צריך להיחשב כהשקעה. השקעה שמחזירה את עצמה פי כמה - בכסף, בכלכלה, באיכות החיים ובחוסן הלאומי.

"התפיסה שענף הבנייה הוא עוד סעיף בתקציב היא שגויה ומסוכנת", הוא מדגיש. "מדובר בענף שמזרים עשרות מיליארדים לקופת המדינה, ושקובע איך ייראו חיינו כאן בעוד עשור ושניים. מי שמתייחס אליו כאל מובן מאליו - פשוט מחמיץ את התמונה".

יהלומי חוזר לנקודת המוצא שלו: אסטרטגיית המניעה. "בדיוק כמו שאנחנו לא מחכים שהטיל ייפול לפני שנפעיל את כיפת ברזל - כך אסור לנו לחכות שענף הבנייה והתשתיות ידשדש לפני שנשקיע בו את המשאבים הדרושים. אם נשקיע היום, נרוויח מחר. זו לא רק כלכלה, זו לא רק איכות חיים - זה חלק מרכזי מהעתיד של מדינת ישראל".