בלי עובדים - אין בנייה. בלי בנייה - אין עתיד

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, וביתר שאת לאחר מבצע "עם-כלביא", ישראל מתמודדת עם מציאות חדשה - כואבת, מורכבת ודחופה. מאות מבנים נהרסו או ניזוקו קשות, יישובים שלמים ברצועת עוטף עזה נהפכו לאתרי בנייה בפוטנציה, ועתה, המדינה ניצבת בפני אתגר שיקום לאומי שלא היה כמותו מעולם. מדובר לא רק בבנייה מחדש של בתים הרוסים, אלא בעבודות שיפוץ בהיקף עצום, שיקום שכונות, בנייה מחדש של מאות קילומטרים של תשתיות, מבני ציבור, אזורי תעשייה וחקלאות - מלאכה בהיקף ענק, שתחייב אלפי זוגות ידיים מקצועיות ומנוסות.

במציאות הזאת, אין מנוס מלהכיר באמת הפשוטה: ללא הרחבה דחופה של מכסת העובדים הזרים בענף הבנייה והבאתם ברכבת אווירית לישראל - לא נוכל לעמוד באתגרים שלפנינו. מדינת ישראל כבר שנים סובלת ממחסור חמור בכוח אדם מקצועי בבנייה, והמלחמה רק החריפה את הפער. כעת, כשהממשלה מבטיחה לציבור את שיקום הבית הלאומי - היא חייבת לגבות זאת בהחלטות אמיצות: הגדלת מכסת העובדים, קיצור הבירוקרטיה והפיכת הבנייה לפרויקט לאומי ראשון במעלה.

אך הצורך בעובדים אינו מסתכם רק בשיקום. גם הבנייה הרגילה - בנייה חדשה, תשתיות ותחזוקה - ממשיכה להתנהל במקביל. ולמרות הדיבורים היפים, המדינה לא השכילה להקצות את המשאבים ואת הסמכויות הדרושות כדי להצעיד את הענף קדימה, בטח לא בשעת חירום כזו. ומכאן לתוכן הדברים שהצגתי לאחרונה בכנס המכון הישראלי לדמוקרטיה - הדברים שנאמרו שם מקבלים כעת משנה תוקף. אנחנו, הקבלנים, לא צריכים שהמדינה תעבוד במקומנו. אנחנו יודעים לתכנן, לבנות, להפעיל ולהעסיק את העובדים בצורה שקופה ומקצועית. כל מה שאנחנו מבקשים - זה שהמדינה לא תעמוד בדרכנו. היא צריכה לשחרר חסמים, לא להקשות עוד. לתת לנו את האנשים שיבנו את המדינה מחדש.

מנגנוני הרגולציה בישראל הפכו לחסמים של ממש. במקום לקדם - הם מעכבים. יותר מדי רגולציה חונקת, יותר מדי רשויות עם סמכויות חופפות, יותר מדי זמן שמתבזבז על טפסים, ועדות, אישורים. כל רפורמה שמתוכננת על ידי הממשלה - לא יוצאת לפועל. כל הצהרה על קיצור תהליכים - לא מתממשת. ובינתיים, השטח בוער - תרתי משמע. הדבר ניכר בכל חלקיו של הענף ובכל תחום בו, אבל הגרוע מכל הוא בתחום ניהול כוח האדם, וליתר דיוק: הבאת עובדים זרים לישראל.

אני קורא לממשלה: הפסיקו את ההבטחות, התחילו לפעול. אם נרצה שיקום מהיר - צריך כוחות בנייה עכשיו. אם נרצה להאיץ פרויקטים - צריך ביטול בירוקרטיה עכשיו. אם נרצה להחזיר את האמון - צריך מנהיגות עכשיו. אם עד מלחמת עם-כלביא דיברנו על צורך דחוף ב־40,000 עובדים, הרי שכעת אנחנו מדברים על 60,000 לפחות. אפילו כשהתקבלו אישורים עקרוניים - הליך הבאת העובדים ארצה נמשך מעל שנה וחצי, ובהצלחה חלקית מאוד. כך לא נבנה מדינה, וכך לא נשקם אותה.

אל תטעו - אנחנו לא רק מבקרים. ההתאחדות שאני עומד בראשה נרתמת, מגישה פתרונות, מציעה צעדים מעשיים. לדוגמה: הגדרנו באופן ברור את הצרכים לפי מחוזות, סוגי עבודות, היקפי משאבים. הצענו מתווה מיידי להכשרת עובדים מקומיים בקרן לעידוד ופיתוח ענף הבנייה לצד קליטת עובדים זרים. יזמנו תוכניות הכשרה מואצות עם משרד העבודה. גייסנו אלפי חרדים בפעם הראשונה לענף, ואפילו הצענו מודל לשיתוף פעולה עם משרד השיכון ועמיתנו בהתאחדות הקבלני השיפוצים לשיקום אזורים נפגעי הלחימה. אבל בלי רישיון מהממשלה - אי אפשר להזיז כלום
.
במקביל, נדרשת גם רפורמה עמוקה בהליכי הרישוי והתכנון - בפרט כשמדובר בבנייה לאומית או שיקומית. לא ייתכן שלבנות בית שנהרס מפצצה ייקח שנתיים לקבלת אישורים. לא ייתכן שבניית מתחם מגורים בעוטף תתעכב בגלל דרישת חוות דעת סביבתית מיותרת. ספרו את זה למשפחות הנרצחים והחטופים מהעוטף שמחכות לבית. ספרו את זה ל-40,000 משפחות שכבר אין להן בית לישון בו. הבירוקרטיה היא האויב של השיקום, של הבנייה ושל התקווה.

הציבור כבר הבין את זה. הוא דורש פתרונות, לא תירוצים. הוא רוצה לראות טרקטורים בשטח, לא עוד מסיבות עיתונאים. מי שלא יזיז את עצמו עכשיו - ישלם על כך בבחירות הקרובות. הציבור לא טיפש, הוא רואה מי בונה ומי מדבר.

לכן, המסר שלי חד וברור: הגיע הזמן לקבל החלטות אמיצות. הגדלת מכסת העובדים בענף הבנייה היא הכרח לאומי, לא עוד בקשה של מגזר. אישור לרכבת אווירית בהבאה ישירה של העובדים מחו"ל, ללא הפרעות של ממשלות מפה ומשם. זוהי חובתנו למען כל תושב ותושבת במדינה הזו. בלי עובדים - אין בנייה. ובלי בנייה - אין שיקום ואין עתיד לענף.

כותב הטור: רוני בריק, נשיא התאחדות הקבלנים בוני הארץ