מה נשאר מהשוקולד? כך הפכו המפעלים המתוקים בישראל למגדלים נוצצים

מפעלים עם ריח של ילדות - ומיקום ששווה זהב: אם תעצמו עיניים, אולי תיזכרו בריח - שוקולד טרי, סמיך ומתוק. כזה שעלה מקירות מפעל עלית ברמת גן או מהמכונות שפעלו ב"מגרש ליבר" בלב תל אביב. עם השנים, הריח הזה הלך ונעלם, המפעלים נסגרו ואת מקומם תפסו מגדלי מגורים ומשרדים מהיוקרתיים בישראל.

לרגל יום השוקולד הבינלאומי, שחל היום (7 ביולי), יצאנו לבדוק מה עלה בגורלם של המפעלים שהמתיקו את חיי הישראלים - ואיך הפכו לקרקעות יוקרה, לעיתים בעסקאות של מאות מיליוני שקלים.

את מפעל עלית ברמת גן קשה היה לפספס. יהונתן גפן אפילו כתב עליו שיר - "ריח של שוקולד" - כמחווה לזיכרון הילדות המתקתק. שלט "עלית" ענק התנוסס על המבנה התעשייתי הגדול, שנראה מכל פינה בעיר, ושכּן בצומת הרחובות ז'בוטינסקי וארלוזורוב - אזור שזכה לכינוי שהפך כמעט רשמי: "צומת עלית".

הוקם ב-1934, המפעל ייצר את המותגים שנכנסו לכל בית בישראל - שוקולד פרה, אגוזי, טורינו, מסטיק בזוקה וסוכריות צבעוניות. ב-2006 הודיעה קבוצת שטראוס-עלית על סגירת המפעל, לאחר שהעבירה את הייצור לפריפריה, והקרקע נמכרה לפיתוח נדל"ני.

במקום המפעל קם היום Exchange Ramat Gan - פרויקט יוקרה עם שני מגדלים: מגורי ענק בגובה 206 מטרים (61 קומות ו-355 דירות), ומגדל משרדים סמוך בגובה 198 מטרים. בין המגדלים תוכנן פארק ציבורי ופסאז' מסחרי. קבוצת "אזורים" היא שיזמה את המתחם, הממוקם מעל תחנת הרכבת הקלה, בסמוך לבורסה וקניון איילון.

גם בלב תל אביב, ברחוב החשמונאים, פעל מפעל שוקולד איקוני - מפעל "ליבר". הסיפור החל בכלל ביפו של שנות ה-20, עם הקמת "בית חרושת רענן", שלימים עבר לידיו של ישראל ליבר, תעשיין מגרמניה, ונהפך ל"ליבר".

כשהשוקולד היה עדיין מותרות, ליבר היה חלוץ: הראשון שהביא את ה"מקופלת" לישראל, ייצר בזוקה ברישיון אמריקאי, וסיפק טבלאות שוקולד, סוכריות וגם קפה נמס בשם "בן רגע". בשיאו העסיק מאות עובדים.

בסוף שנות ה-60 התמזג עם עלית, ובתחילת שנות ה-2000 נמכר השטח ליזמים פרטיים. היום עומדים על הקרקע הזו מגדלי מגורים יוקרתיים. קשה להאמין, אבל במקום שבו היום שוכן לובי מהודר, עמדו פעם מכונות ששילבו קקאו, סוכר וחמאת קקאו - והריח מילא את רחוב החשמונאים.

בשנות ה-80 הקים בנימין ג'יבלי את מפעל "ורד הגליל" בצפת. שם נולד אחד החטיפים המזוהים ביותר עם ילדות ישראלית: "קליק". השילוב של שוקולד פריך עם מילוי קרמי כבש את השוק, והפך את המותג להצלחה.

בהמשך עבר הייצור מחוץ לעיר, והמפעל נסגר. השטח שינה ייעוד, אך הסיפור נותר חלק מההיסטוריה המקומית. קליק עדיין נמכר, אך לא רבים יודעים שנולד אי שם במורדות הגליל.

פעם זה היה רמת גן, היום זו נוף הגליל. בשני העשורים האחרונים הפכה העיר ל"בירת השוקולד" החדשה של ישראל. חברת שטראוס-עלית, לאחר המיזוג ההיסטורי בין החברות, בחרה להרחיב את פעילותה במפעל הפועל בתוך העיר. לפני כשנתיים הצטרפה גם חברת כרמית, שהעתיקה את מפעלה מראשון לציון לנוף הגליל. בנוסף פועל בעיר מפעל "אפיפית", שגם הוא מייצר ליין של מתוקים - כך שנוף הגליל הפכה למוקד משמעותי של תעשיית השוקולד בישראל.

את כל המתוק הזה הפכה העירייה לפסטיבל - תרתי משמע. כבר שבע שנים ברציפות מתקיים בעיר פסטיבל השוקולד הבינלאומי בחול המועד סוכות, ומושך אלפי מבקרים מכל הארץ.

ובחיי היומיום? ארומת השוקולד לא מסתפקת בקווי הייצור. תושבי העיר מדווחים על ריח מתוק שמורגש ברחובות לפנות בוקר - בעיקר בשעות 4-5, עם תחילת הפעילות במפעלים. אגדה אורבנית מקומית מספרת על תושבת העיר שהתקשרה למוקד העירוני והתלוננה שהעירייה הורסת לה את הדיאטה. כששאל אותה המוקדן כיצד בדיוק, היא השיבה: "מפעל שטראוס-עלית מפיק ריח של שוקולד כל בוקר - אני פשוט לא מצליחה לעמוד בזה".

הסיפור של מפעלי השוקולד בתל אביב ברמת גן ובצפת הוא לא יוצא דופן. בעשורים האחרונים, מפעלים ותיקים רבים שפעלו בלב הערים פינו את מקומם לטובת נדל"ן מניב: מגורים, משרדים או מסחר.

ההיגיון ברור, הקרקע במרכז הארץ הפכה לנכס נדל"ני יקר מפז. שטחי תעשייה כמו מפעלים הם משאב מבוזבז במרכזי הערים, הערים צומחות לגובה, והמפעלים נדחקים החוצה לאזורי תעשייה בפריפריה או מחוץ למרכזים העירוניים. הקרקע, שהייתה שווה מיליונים בודדים בעבר, הפכה לשווה עשרות ואף מאות מיליוני שקלים כיום.

למרות המעבר מהעיר אל הפריפריה, השוקולד לא נעלם. שטראוס-עלית ממשיכה לייצר את אותם מותגים אהובים רק לא בלב רמת גן או תל אביב, אלא במפעלים חדשים באזור התעשייה נוף הגליל ובאזורים אחרים. הריח המתוק כבר לא עוטף את השכונות, אבל במקומו נהנות הערים מפרויקטי מגורים חדשים, מגדלים נוצצים, פארקים, מסעדות ותחנות רכבת קלה. השוקולד הפך מסיפור של תעשייה - לסיפור של נדל"ן.