עוגן של שגרה בעתות חירום: איך מפעילים מרכזי קניות תחת אש?

אני כותב את השורות האלה מתוך החניון של משרדי החברה, בקומה מינוס 2. האזעקות נשמעות בחוץ, ואנחנו, בהתאם להנחיות, נאלצנו לפנות את הקומה ה-26 ולרדת למקום הכי בטוח שנמצא בסביבתנו, מתחת לאדמה. בעוד כמה דקות נעלה בחזרה למשרד ונחזור ל"שגרה" של ניהול המתחמים - אם אפשר לקרוא לזה כך בימים כאלה.

בשבועות האחרונים אני מהרהר לא מעט במילה הזו - "שגרה". בוויקיפדיה כתוב: "שגרה היא סדר הפעילות הקבוע של ארגון או אדם, להבדיל ממצב חירום או מצבים זמניים". אבל מה קורה כשסמל השגרה עצמו - מרכזי הקניות - מוצא את עצמו בלב מציאות של טילים, מלחמות, כוננויות, או מגפה עולמית?

במבצע "עם כלביא", אשר הביא עימו שיא חדש בשרשרת האירועים וסגירת המרחב הציבורי לראשונה מאז השבעה באוקטובר, אנו עדים שוב להתנהגות צרכנית בלתי צפויה. הציבור הישראלי - פסיפס של תרבויות, מגזרים, דתות ומנהגים - מגיב באופן מפתיע, לעיתים אחיד ולעיתים שונה בתכלית. לכל קהילה יש את הצרכים שלה, ואנחנו נדרשים לזהות אותם ולהגיב בהתאם.

בליל ה-13 ביוני, כאשר תושבי המדינה מצפון לדרום התעוררו לאזעקה חריגה ועוצמתית, התברר שמשהו אחר מתרחש. לא עוד טיל בודד מחזית מרוחקת - אלא פעולה היסטורית ורחבת היקף של צה"ל בעומק איראן. פתאום, השגרה הבלתי-שגרתית שבה התרגלנו לחיות מאז אותה שבת שחורה ב-2023, שוב נשברה, והמציאות שינתה פניה פעם נוספת.

לקבוצת רני צים 16 מרכזים הפזורים ברחבי הארץ - ביישובים יהודיים וערביים, בפריפריה ובלב הערים. מיד עם התבהרות המצב, פתחנו בנוהל חירום. בשלב ראשון ביררנו את הנחיות פיקוד העורף, גם כשאלו עוד היו חלקיות ומשתנות. במקביל, פתחנו מרחבים מוגנים, יצרנו סדר הוראות ברור להפעלת המרכזים לפי מיקומם הגיאוגרפי, ועדכנו את כלל השוכרים בעברית ובערבית.

אני שולח בכל בוקר הודעת "בוקר טוב" למנהלי המתחמים - לא כעניין סמלי, אלא כדי לשדר רוגע, שליטה ומנהיגות. אחר כך אנחנו מקיימים שיחות אישיות, דואגים לרוטציה של נוכחות פיזית בכל מרכז, ומוודאים שהכול מתפקד תחת ההגבלות - תוך שמירה על בריאות הנפש של הצוותים עצמם.
המרכז המסחרי כמרכז חיים

אנחנו לא פועלים בחלל ריק - כל מרכז מסחרי נטוע בלב קהילה, ומושפע ממנה כמו שהוא משפיע עליה. כך למשל, במהלך הקורונה הפכנו את המתחמים למוקדי בדיקות, תרומות וחלוקה. אחרי השבעה באוקטובר - לאתרי התרמות דם, אירועי הפוגה ומרכזי איסוף.

במבצע האחרון, לאחר אירוע קשה בטמרה סמוך למרכז החדש שלנו - הבנו שהצורך המרכזי של הקהילה הוא מרחבים מוגנים. ולכן פתחנו את הממ"דים שלנו לתושבים - 24/7. זה לא מובן מאליו לראות משפחות שלמות מוצאות מחסה בין קירות של מרכז קניות.

כשהבלתי צפוי הופך לשגרה החדשה, הציבור מגיב במהירות - מחפש שגרה, ביטחון, אווירה שונה. אנשים באים למרכזים גם בשביל חבילת פסטה, אבל לא פחות בשביל קפה עם חברה, משחק ילדים או הפוגה קצרה. כי הנפש, כמו הגוף, זקוקה לתחזוקה.

בתקופות כאלה, רואים קודם כל זינוק בצריכת מזון ופארם - הלייף סטייל נדחק הצידה, אבל מהר מאוד חוזר. כי כולנו מחפשים תקווה, ולפעמים קניית שמלה היא בדיוק זה - הצהרה על המשכיות, על תכנון חופשה, על חיים.

בינתיים, אנחנו יודעים שהמעבר לפעילות מצומצמת, הירידה בפדיונות ובמבקרים - יגררו פגיעה תזרימית. אם לא תגיע התגייסות ממשלתית ברורה ומהירה, שוב נראה עסקים מתמוטטים. לכן עלינו, כמנהלים, לא רק לתמוך בשוכרים אלא גם להיאבק עבורם - בפריסות תשלום, מול הרשויות ובכל אמצעי. שגרה איננה עוד "סדר פעולות קבוע". היא מצב נזיל, משתנה, מאתגר. ומי שלא ידע להגיב במהירות - מבחינה תפעולית, ניהולית, כספית ורגשית - פשוט לא ישרוד.

לסיכום, מרכזי הקניות הם הרבה יותר ממקומות לממכר מוצרים. הם מדד לתחושת הביטחון הלאומית שלנו. ההתמודדות שלנו ושל המרכזים אותם אנחנו מנהלים תחת משברים היא לא רק כלכלית, אלא גם נפשית, קהילתית וסמלית. כשהקניון פתוח - זה סימן שהמדינה עוד עומדת. וגם עכשיו, מתוך העשן, אנחנו מביטים קדימה - מייחלים לחזרתם של החטופים והלוחמים בשלום, להחלמת הפצועים, ולשיקום של כולנו.
ליד

כותב הטור: בני חליף, סמנכ"ל הנכסים של קבוצת רני צים מרכזי קניות.