מאז מלחמת "עם כלביא", קשה למצוא אזרח בישראל שלא הרגיש על בשרו עד כמה החיים בעורף פגיעים. הטילים לא הבחינו בין יישוב ליישוב - הם נחתו בצפון ובדרום, במרכז ובשפלה, והאירו באור בוהק את אחת החולשות הגדולות של המדינה: מיליוני אזרחים מתגוררים עד היום בבניינים ישנים, שנבנו לפני 1991 - השנה שבה הפך הממ"ד לחובה בבנייה חדשה. מי שעמד בחדר מדרגות עם שלושה ילדים קטנים, או רץ לשכן בקומה הראשונה, מבין שמדובר לא רק בכשל תכנוני - אלא בסכנה קיומית.
דווקא מתוך ההלם של ימי הלחימה, אפשר וצריך לזקוף את הראש - ולבחור בתשובה ברורה: התחדשות עירונית. לא מתוך פחד, אלא מתוך חזון. פינוי-בינוי הוא לא רק פתרון הנדסי - הוא תשתית לאומית לחוסן. כשבונים מחדש בניין - בונים בו הרבה יותר מממ"ד. מוסיפים מעליות לנכים ולקשישים, חניונים לרכבים, מרחבים ירוקים למשפחות, נגישות תחבורתית, חיסכון אנרגטי - ובעיקר, מעניקים לתושבים את מה שנשלל מהם שנים: ביטחון בבית. ולא פחות חשוב - תחושת שותפות בתהליך.
במלחמה האחרונה ראינו את זה קורה כמעט מיידית: רשויות שנפגעו קשות פתחו מסלולי מיגון מהירים וקידמו פרויקטים של פינוי-בינוי בקצב מואץ. השאלה שצריכה להישאל היא לא "איך עושים את זה מהר אחרי האסון?", אלא "למה לא עושים את זה עכשיו?". מדינה שמגיבה אחרי שהרקטה נחתה, היא מדינה שמפספסת את תפקידה. מדינה שיוזמת לפני - היא מדינה שמגינה באמת.
מה שצריך כעת הוא לא עוד ועדה, אלא פעולה: לקצר תהליכים, להפחית בירוקרטיה, לאשר תכניות בקצב שמתאים למציאות, ולהפוך את ההתחדשות העירונית למאמץ מתואם של ממשלה, רשויות מקומיות ויזמים. צריך לשלב ידיים ולשים את המיגון בקדמת הבמה, כחלק בלתי נפרד מהחזון העירוני החדש של ישראל.
לסיכום, חשוב לזכור: ישראל חזקה לא נמדדת רק במה שיש לה בתעשייה האווירית, או ביכולות ההתקפיות שלה - אלא גם ביכולת שלה להגן על אזרחיה; מצוקת הממ"דים אינה גזירת גורל, היא קריאת השכמה - והזמן לפעול הוא עכשיו.