הזמן למיפוי סיכונים לאומי: האם מישהו דואג למיגון שלך?

כיפת ברזל תכנונית: ממדי ההרס והפגיעות הקשות בנפש ובמבנים שנגרמו בעקבות מתקפת הטילים מאיראן ערערו לא רק את תחושת הביטחון בעורף, אלא גם כמה מההנחות המרכזיות שעליהן מתבסס התכנון האזרחי בישראל.

לנוכח מציאות ביטחונית שמשתנה בן לילה - כאשר כל הארץ הופכת לחזית אחת - נדרשת כעת חשיבה מחודשת. תכנון נכון אינו רק שאלה של תב"עות ואחוזי בנייה, אלא כלי אסטרטגי ליצירת קו ההגנה האזרחי הראשון.

מטחי הטילים ששיגרה איראן בשבועות האחרונים ללא הבחנה לעבר ערי ישראל, והביאו למותם של 28 בני אדם, הותירו אחריהם אתרי הרס בקנה מידה שטרם הכרנו. ההנחה המסורתית שלפיה "העורף" הוא חזית שנייה אולי נסדקה כבר בעימותים קודמים, אך זו הפעם הראשונה שבה ישראל מתמודדת עם פוטנציאל פגיעה כה רחב.

כחלק מהפקת לקחים מהמערכה האחרונה, מתחדדת ההבנה כי מוגנות העורף אינה עניין צבאי בלבד, אלא דורשת מערך תכנוני אזרחי מקיף. זהו צורך לאומי שיש לתת עליו את הדעת, ויפה שעה אחת קודם.

במציאות הנוכחית, שבה החלוקה בין "קו עימות" ל"מרכז בטוח" הפכה לפחות רלוונטית, עולה הצורך הדחוף במיפוי סיכונים תכנוני ברמה הארצית. מיפוי כזה צריך להתבסס על שלושה פרמטרים עיקריים:

• אחוז המבנים שנבנו לפני 1992 - השנה שבה נכנסה לתוקף חובת הממ"ד.

• צפיפות האוכלוסייה באזורים אורבניים.

• זמינות מקלטים ציבוריים תקינים ביחס לגודל האוכלוסייה.

על פי דוח כנסת מ־2007, בערים גדולות כמו חיפה, ראשון לציון, בת ים ועכו - למעלה מ־60% מהמקלטים הציבוריים אינם ראויים לשימוש. מרביתם טרם שופצו גם אחרי כמעט שני עשורים, והמערכה האחרונה רק חידדה את הפער הקיים בין הצורך בשטח לבין המענה בפועל.

פרמטר נוסף שראוי להיכלל במיפוי הוא היכולת להסב מבני ציבור קיימים - בתי ספר, בתי כנסת, תחנות רכבת, חניונים תת־קרקעיים ומתנ"סים - לשימוש מיידי כמקלטים זמניים. החלטות טקטיות שנעשו בזמן אמת במהלך ההסלמה האחרונות הצילו חיים, אך יש להפוך את הפתרונות האלה למדיניות סדורה ומוכנה מראש.

לצורך כך דרוש מערך נתונים לאומי, שיוקם בהובלת מטה התכנון, פיקוד העורף והמרכז לשלטון מקומי. גוף כזה יוכל בתוך חודשים ספורים לגבש מפת סיכון עדכנית, שעל בסיסה יוקצו תקציבים, יוגדרו תחומי אחריות וייקבעו יעדי פעולה מדידים.

השלב הבא בהיערכות הוא מעבר ממיפוי למימוש. תחת המסגרת החוקית הקיימת בחוק התכנון והבנייה, קיימים כלים שניתן להפעיל באופן מיידי:

• הכרזה על מתחמים לשעת חירום - מבני ציבור, חניונים תת־קרקעיים, גני ילדים וכדומה שניתן להסב למקלטים ציבוריים בהליך מזורז, בכפוף לאישור פיקוד העורף.

• קיצור הליכי שינוי ייעוד נקודתי - שיאפשר הוספת מקלטים בשכונות פגיעות גם ללא שינוי כוללני של תכנית מתאר.

• אישור לשימוש חורג זמני - שיאפשר הפעלה מיידית של מרחבים מוגנים קיימים, גם אם ייעודם המקורי שונה.

כל אחד מהצעדים הללו אפשרי כבר היום, אך בפועל חסרות ההחלטות, האחריות והביצוע מצד כלל הגורמים הרלוונטיים. הממשלה יכולה להוביל מהלך מיידי באמצעות קול קורא לרשויות המקומיות, שירכז נתונים ברמה המוניציפלית ויציע תמרוץ כלכלי לרשויות שינקטו בפעולה.

תוכניות ארוכות טווח לשדרוג רמת המיגון, ובראשן תמ"א 38 ופינוי-בינוי, לא הצליחו לייצר פתרון כולל או מהיר. הן סבלו מקשיים משפטיים, חסמים כלכליים וכשלים תכנוניים. לכן, דווקא הפתרונות המיידיים, הפשוטים והמדויקים שפורטו לעיל הם הקריטיים ביותר בעת הזו.

האתגר המרכזי שלנו, כאנשי תכנון, הוא לא לרוץ קדימה עם שכונות חדשות ומגדלים נוצצים, מבלי לוודא שהדיירים שיתגוררו בהם ייהנו מהגנה בסיסית בעת חירום. משברים הם לעיתים גם הזדמנות - ודווקא עכשיו, כשהאיום הבא נמצא מעבר לפינה, הגיע הזמן לשים את המיגון האזרחי בראש סדר העדיפויות התכנוני במדינה.

כותב המאמר: אלון יוניאן, יו"ר הוועדה המרחבית זמורה.