שוק השכירות לטווח ארוך בישראל שוב עומד במרכז הסערה, והפעם - בתוך כותלי הכנסת. בדיון שהתקיים אתמול (ג') בוועדת הפנים, ביוזמת ח"כ רון כץ (יש עתיד), נמתחה ביקורת חריפה על תפקוד משרד האוצר, ובעיקר אגף התקציבים, בכל הנוגע לקידום מסלולים ארוכי טווח להשכרה.
מי שלקח את המיקרופון והטון לידיים היה יו"ר הוועדה, ח"כ יעקב אשר (יהדות התורה), שבחר שלא לעגל פינות: "אתם בולמים באופן מכוון את התפתחות שוק הדיור להשכרה," אמר לנציגי האוצר. "מה שעובד בהצלחה רבה בארה"ב ובאירופה - יכול וחייב להצליח גם בישראל. במקום להרים את הכפפה, משאירים את הציבור להתמודד לבד. הגיע הזמן לדחוף את הנושא הזה קדימה - הוא עשוי להוציא את שוק הדיור מהשפל המתמשך שבו הוא נמצא".
גם ח"כ כץ, שיזם את הדיון, לא חסך ביקורת. לדבריו, "מדינת ישראל לא מסוגלת לייצר פתרון דיור בסיסי בדמות שכירות יציבה ובמחיר סביר? זה לא רק פספוס - זה כשל מדיניות שמלווה אותנו כבר שנים".
ומה קורה באמת בשוק?
למרות הבאזז התקשורתי וההצהרות של משרדי הממשלה בעשור האחרון, השוק להשכרה ארוכת טווח בישראל לא הצליח להתרומם לקנה מידה משמעותי. נכון להיום, אחוז הדירות המיועדות להשכרה מוסדית לטווח ארוך - כלומר, ללא בעל בית פרטי אלא מול גוף מנוהל - עומד על פחות מ-2% בלבד מהשוק כולו.
לשם השוואה, במדינות כמו גרמניה, הולנד ואוסטריה, מדובר בפורמט דיור מקובל שמאפשר לדיירים מגורים יציבים, במחיר קבוע ובלי החשש שיזרקו אותם מהדירה עם סיום החוזה.
בישראל, לעומת זאת, רוב השוכרים תלויים בחסדי בעל הדירה, ללא רגולציה משמעותית שתגן עליהם, וללא תמריצים משמעותיים לגופים מוסדיים שיבנו וישכירו לטווח של 10 או 20 שנה. ניסיונות כמו 'דירה להשכיר' או מכרזים ייעודיים אמנם יצאו לדרך - אך נתקלו לא פעם בקשיים ביורוקרטיים, סרבול תכנוני או חוסר כדאיות כלכלית.