בזמן שישראל כולה עקבה בדמעות אחר חזרתם של החטופים ממעמקי השבי בעזה, יש שאלה אחת שאף אחד לא שואל - לאן הם חזרו? לאיזה בית? לאיזו מציאות? נכון לעכשיו, המדינה מספקת פתרונות דיור רק לחטופים ששבו ליישובי העוטף. כל היתר? תלויים בטוב ליבם של אחרים - או נזרקים למעגל ההישרדות מחדש.
במסגרת מבצע "כנפי דרור", מינהלת תקומה, שפועלת תחת משרד הביטחון, עשתה מאמצים רבים לספק פתרונות דיור לתושבי העוטף - כולל החטופים ששבו הביתה. החל מסוף פברואר 2025, ניתן להם סיוע כפול: דירה זמנית במרחב שבו עברה להתקיים הקהילה מהיישוב שלהם - מדובר בדירה או קראווילה שנשמרה עבור החטופים מבעוד מועד - וסיוע בשכר דירה בסך 6,094 שקל לחודש במידה ונדרש.
בנוסף, תושבי עוטף עזה שחזרו מהשבי זכאים למענק הצטיידות בסך 20,000 שקל, שמתווסף למענק של עד 80,000 שקל שקיבלו היישובים על פי תנאי המתווה, ומחולק לכל משק בית בהתאם לגודלו; זאת כמובן לצד מענקים שניתנו על ידי ביטוח לאומי, מינהלת החטופים וגורמים נוספים.
כאמור, כל זה תקף - רק למי שכתובתו בעוטף עזה.
הם היו חטופים יותר משנה. כעת הם צריכים להסתגל לחיים שבחוץ. "הדרך אל החופש" - פרויקט מיוחד
ומה עם אלו שלא גרים בעוטף?
לגבי אלו שלא תושבי העוטף - ולא חסרים כאלו - הסיפור שונה; עשרות חטופים ששוחררו אינם תושבי האזור, ולכן לא זכאים לאף אחת מההטבות האלה. פנינו למשרד הבינוי והשיכון כדי לברר האם ניתן להעניק להם סיוע במסגרת פרויקטים של שכירות ארוכת טווח, ולא חסרים כאלו, כהטבה מתבקשת. תשובת המשרד: "הנושא לא עבר ייעוץ משפטי".
גם בתוכניות דיור לאומי אחרות - כמו מחיר מטרה ודירה בהנחה - אין כל זכר למעמדם המיוחד של החוזרים מהשבי. מי שכן נכללים שם הם חיילי מילואים (ובצדק), אך נדמה ששוב - החטופים נשכחו.
חשוב לציין כי אגף "חרבות ברזל" במשרד הרווחה מנסה לסייע, אך לא מדובר בתוכנית מוסדרת או מתוקצבת. במקרים רבים, החטופים אינם יכולים או רוצים לחזור לבתיהם, והמדינה אמורה לספק עבורם דירות מעבר לתקופה ממושכת. לעיתים הבית נהרס בשבעה באוקטובר, לעיתים פשוט אינו קיים עוד, ולעיתים - אלו שחוו את השבי יחד, לא מוכנים להתפצל שוב.
הציבור למען החטופים - מי אמור להיות פה המדינה?
מול שתיקת המדינה, באופן מעורר הערכה - ישנם קבלנים ויזמים שמציעים לחטופים הטבות יוצאות דופן - מתוך שליחות אישית. כך למשל בגבעתיים, התייצב יזם מקומי וסיפק סיוע ישיר לשתי משפחות ששבו מהשבי, והעניק להן תנאי דיור יוצאי דופן. גם חלקים נרחבים מהציבור נרתמים לעזור לחטופים לעמוד על רגליהם, בזמן שהחזרה למעגל העבודה נראית באופן מובן רחוקה שנות אור מכאן.
מצד שני, כמו בגיוסי ההמונים המשוועים, גם כאן - אין מקום להסתמך על יוזמות פרטיות; הן אמנם מבורכות ומרגשות, אך המדינה היא זו שכשלה בהגנה על החטופים - והיא גם זו שחייבת לספק להם כעת פתרונות דיור כחלק מסל שיקום כולל ומקיף.
קריאה לממשלה: לא נדרש חוק - רק החלטה
לצערנו, המצב כעת הוא שאנשים נשלפו מגיהינום - ושום מנגנון לא מחכה להם בצד השני. כמו שבוצעו התאמות רגולטוריות לטובת חיילי המילואים - כך ניתן וצריך לפעול גם עבור החטופים. לא נדרש כאן מהלך חקיקה סבוך. די בהחלטת ממשלה פשוטה שתגדיר את "חוזרי השבי" כאוכלוסייה מועדפת הזכאית להטבות דיור זמניות וקבועות, סיוע בשכ"ד ותיעדוף בפרויקטים של דיור מוזל והשכרה לטווח ארוך.
בסופו של דבר, השאלה איננה רק טכנית או תקציבית. זו שאלה של ערכים. חירות אמיתית אינה נמדדת בטקס קבלת פנים, אלא במה שמגיע אחריו: האפשרות לקום בבוקר במיטה שלך, להכין קפה, לחזור לחיים.
אם המדינה באמת רוצה להיות ראויה לתואר "מדינה שמחזירה את בניה הביתה" - היא צריכה להתחיל בלהחזיר להם את הבית.