מעת לעת אני נוהג להרצות על סיפור חיי, ועל מעגלים של שייכות, מסוגלות אישית והתפתחות מקצועית; יצאתי מבית בסיכון בצו בית משפט. למזלי, קיבלתי הזדמנות גדולה בקיבוץ רביבים בנגב, שם עבדתי בחקלאות וזכיתי לעבוד בידיים, לרתך, לחתוך ברזל בדיסק ולהפעיל מסוע. תחושת המסוגלות שעטפה אותי אז, נתנה לי כלים בהמשך הדרך להבין שאני שווה משהו, שאני מסוגל ליצור בכוחות עצמי.
ככל ובגרתי והפכתי מעורב בחברה הישראלית, זיהיתי כי ישנן אוכלוסיות מודרות שאינן לוקחות חלק בשוק התעסוקה, או לחלופין אינן מכירות את העולם הטכני והיצרני שיכול לפרנס אותם ואת משפחותיהם בכבוד, ולפתח אצלם תחושת מסוגלות גדולה, כתוצאה מעבודה בענפים משמעותיים במשק.
בקרן לעידוד ופיתוח ענף הבנייה בישראל מתבצעת בימים אלו מהפכה של ממש להכנסת עובדים ישראלים לענף הבניין; זאת, ברקע המלחמה, הסגר לתושבי עזה-איו"ש ומצוקת העובדים הזרים. מגוון אוכלוסיות בחברה הישראלית - בדואים, חרדים, בני מיעוטים, צעירים יוצאי צבא ואוכלוסיות מודרות נוספות - מחפשות את עתידן במציאות המתחדשת, ונכנסות בימים אלו לשוק העבודה במגוון רחב של מקצועות - החל ממקצועות הניהול ועד לעבודות הרטובות.
תנועת המלקחיים של הכנסת טכנולוגיה מתקדמת לענף הבנייה, לצד הכשרה מקצועית ברמה גבוהה - מייצרת דוגמה לשוק התעסוקה כולו. אדווה זו משפיעה ותשפיע על ענפים רבים נוספים; ולא פחות חשוב מכך - הפרט שחש תחושת מסוגלות, הופך לאזרח תורם בבניית הארץ.
סנונית זו היא סנונית ראשונה בדרך למהפכה בשוק התעסוקה הישראלי, שתוכל גם לקחת קדימה את החינוך המקצועי-טכנולוגי בשילוב האקדמיה, לעבר מקצועות העתיד - בענפי הבנייה, התעשייה ומגוון של מקצועות נוספים.
אין לי ספק שפעילות החלוץ של הקרן לעידוד תלך ותגדל, ותמשיך להוות מגדלור למשק הישראלי כולו, לצד פתרונות תעסוקה אחרים וככוח משלים שיצמח ויפתח קריירה מתגמלת בהמשך הדרך.
חגי רזניק, מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון לשעבר, מכהן כיום כיועץ בקרן לעידוד ופיתוח ענף הבנייה, יו"ר הקרן לחיילים משוחררים במשרד הביטחון, וראש מכון ריפמן לפיתוח הנגב