עקרון הסיעתא דשמיא: איך למען השם אברכים חרדים מצליחים לרכוש דירות?

אלוהים, איך הם עושים את זה? לנוכח מחירי הדירות הגואים, כמעט ואין ישראלי שלא תופס את הראש בשאלה - איך זה שאברכים חרדים, החיים לרוב על סף קו העוני, מצליחים לרכוש דירות למשפחות עם עשרה ילדים ויותר.

מחקר חדש, שנכתב על ידי ד"ר אליעזר היון, חוקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ואהוד פראוור, ראש צוות חברה ואוכלוסיות במכון ירושלים למחקרי מדיניות, לשעבר נציב שירות המדינה בפועל, ופורסם בכתב העת "תלם" של קרן ברל כצנלסון, מגלה את הסוד: אמונה ב"סייעתא דשמיא" - עזרה משמיים - שמחליפה את היועץ הכלכלי, ואולי גם את הבנק.

לפי המחקר, אברכים חרדים לוקחים הלוואות ענק בלי חשבון, בבחינת "יהיה בסדר, השם יעזור". והנה האירוניה: לטענתם, זה אכן עובד. אז לפני שאתם רצים לבנק, אולי תנסו להתפלל קצת? אה רגע, בעצם תקראו את התחקיר קודם.

"יש לי אח שהוא אברך. כל ההכנסה שלו היא 2,100 שקלים לחודש גג. עכשיו הבת שלו התארסה, והוא התחייב ל־400 אלף שקלים כהשתתפות ברכישת דירה עבור הזוג הצעיר - כמו שמקובל אצלנו. אמרתי לו, 'תגיד לי אתה בסדר? איך התחייבת על 400?' הוא אמר לי, 'הלכתי ל___ (אחד הפוסקים הגדולים במגזר החרדי) והוא אמר לי, '400 אלף אפשר להתחייב'. הוא שאל את הרב, 'אבל מאיפה?', הרב אמר - 'ה' עוזר לכולם, הוא יעזור גם לך'".

בסיפור הקטן הזה מתגלמות כמה עובדות חברתיות שאולי לא מוכרות דיין לקורא הלא־חרדי. ראשית, מצבם הסוציו־אקונומי של משקי הבית במגזר החרדי קשה במיוחד; שנית, ההורים החרדים נוהגים להשתתף בסכומי עתק ברכישת דירה עבור ילדיהם המבקשים להינשא, ובעיקר עבור בנותיהם. איך שתי העובדות האלה מתיישבות אחת עם השנייה? על פניו זו סתירה. לכל הפחות, מדובר בחידה: כיצד חברה הסובלת מתחולת עוני גבוהה במיוחד - 39.5 אחוזים מהחרדים חיים מתחת לקו העוני, פי שלושה וחצי מאשר יהודים שאינם חרדים - מחזיקה בשיעור גבוה במיוחד של בעלות על דירות - 70 אחוזים, לעומת כ־63 אחוזים בקרב יהודים שאינם חרדים?

החידה הזאת הובילה למחקר שערך ד"ר אליעזר היון בשיתוף עם שותפו אהוד פראוור, במסגרת מכון ירושלים לחקר מדיניות. כבר בשלב איסוף הנתונים בלט השימוש שעשו המרואיינים החרדים במונחים כמו "פרנסה משמיים" ו"הקדוש ברוך הוא עוזר ושולח" כדי להסביר את התנהלותם הכלכלית נוכח הפערים הגבוהים בין ההוצאות להכנסות. אחרים התייחסו ל"נס שמיימי" או "סיוע אלוקי" שסייעו לרכוש דירות לילדים.

מאיר, אברך ואב לתשעה (כל השמות במאמר בדויים לצורך הגנה על פרטיות המרואיינים), הסביר כי אברכים - גברים נשואים שעיקר עיסוקם הוא לימוד בישיבה - זוכים ל"סייעתא דשמיא", סיוע מהשמיים, הניתן להם בזכות מחויבותם בעולם התורה. הנה עוד סיפור שימחיש זאת, מתוך המחקר: "היה אברך בכולל, ששידך את הבן שלו עם בת של עורך דין. היה להם ויכוח על תוספת של 100 אלף שקל, והחליטו שילכו לרב שיחליט. היו בטוחים שהרב יגיד שהעורך דין ישלם, שהרי הצד השני הוא רק אברך כולל, מאיפה יש לו כסף? אבל הרב אמר שהאברך ישלם את ה־100 אלף. למה? הרב הסביר: 'האברך חי על נסים, אצלו קל יותר לקב"ה לדאוג לעוד 100 אלף שקל. אצל העורך דין, צריך נס גדול יותר'".

הנס - מעורבות אלוהית המגדילה את יכולתו הכלכלית של המאמין בצורה שאינה צפויה ולעתים אף בלתי הגיונית - הוא אפוא עיקרון מוחשי במערכת השיקולים הכלכלית של האדם החרדי, שעה שהוא עומד בפני החלטה כלכלית כבדת משקל. יתרה מכך, גם הסביבה העוטפת אותו ומייעצת לו, סומכת על אותו נס ורואה בו מרכיב כלכלי ממשי.

אבל, יש בכל זאת בעיה: המרואיינים לא היו מסוגלים לנסח את הנס כשיטה כלכלית, כתהליך, לכמת אותו לשקלים או "להפוך אותו לטבלת אקסל". רוב המרואיינים חזרו שוב ושוב על הטיעון שאין ביכולתם לפרט את מהלך הנס, או להקיש ממנו למשקי בית נוספים. באופן מרתק, בעמדה דומה החזיקו גם מומחים חרדים לכלכלה ובהם רבנים ומנהלי גמ"חים (גמילות חסדים) - גופים פיננסיים המעמידים לבני הקהילה הלוואות גבוהות ללא ריבית.

"אי אפשר לענות על השאלה איך הציבור החרדי מתנהל", אמר לחוקרים הרב אריה ליבוביץ, מנכ"ל גמ"ח גדול ויועץ כלכלי מבוקש שליווה את המחקר, "לכל אחד יש את הסיפור האישי שלו כיצד הקדוש ברוך הוא עזר לו. תשאל אותו: 'מה הסוד?', הוא יכול לספר לך, אבל זו לא דוגמה כי הוא יאמר שהיה לו משהו מאוד אישי, שאינו משקף מה שקרה למשק בית אחר. אתה שואל את השני, ומקבל אותה תשובה. אתה מגלה שלכל אחד יש דרך שהיא איננה מודל שניתן להעתיק לשום מקרה אחר. לכל משפחה יש איזשהו נס משלה, וככל שרמת ביטחונו של האדם באלוהים גבוהה יותר, כך הנסים פעילים יותר. "אני יכול לספר לך את הסיפורים האישיים שלי - אבל זה לא יעזור לך. הסיפורים האלו לא מהווים מודל למחקר".

בשלב הבא, החוקרים ביקשו לבדוק כיצד מופיע הנס בעולם המעשה והופך ל"שורה בבנק" בפועל, הכנסה המאפשרת לאב המשפחה לרכוש דירה לבנותיו ולבניו.

החוקרים בחרו עבור המחקר בגישה איכותנית, המבוססת על ראיונות עומק עם הנחקרים ומתארת על בסיסם את תפיסת העולם שלהם, ולא בגישה סטטיסטית־כמותית. מדוע? תוך הבנה שלסיפור האישי ולתפיסת הנס הפרטית, שאיננה ניתנת לביטוי סטטיסטי, יש מקום מרכזי בהתרחשותה של כלכלת המשפחה. בסך הכל ראיינו כ־30 איש, 25 מהם גברים ולצדם חמש נשים. הציטוטים המופיעים במחקר, לקוחים מאותם ראיונות.

מדוע נבחרו להתראיין יותר גברים? נשים חרדיות, התברר לחוקרים, נוטות פחות להתראיין בנושאים הנחשבים לפרטיים, כמו חשיפת חשבון הבנק. מה גם שממילא במרבית משקי הבית ניהול הכספים מתבצע על ידי אב המשפחה (ובחלק מהמקרים האישה אף אינה מעורבת כלל). זאת, אף על פי שבחברה החרדית נשים משתכרות יותר מבני זוגן ונחשבות ברוב המקרים כמפרנסות העיקריות של משק הבית. התופעה הזאת עומדת בסתירה למחקר הקלאסי, שמצא קשר בין מידת ההכנסה של כל אחד משני בני הזוג לחלקו בקבלת ההחלטות הכלכליות בבית.

מהממצאים גזרנו ארבע מחלקות של נסים. הראשונה שבהן היא "מענק בלתי צפוי ממקור פורמלי". זהו סכום כסף, לרוב משמעותי, שהגיע למשפחה מגוף רשמי, מפוקח ומוכר כמו למשל מענק לעובד, מענק לסטודנט, החזרי מס ממדינה זרה, או גבייה של גוף מוסדי שבוצעה בטעות והוחזרה. העובדה שסוג זה של "נסים" שב וחוזר בסיפורי המרואיינים עשויה להצביע על היעדרו של ידע מספיק בקרב חרדים לגבי הזכויות המגיעות להם.

סיפורה של רינה, חסידת ברסלב ואם לעשרה ילדים, מדגים זאת: "היתה לנו דירה קטנה ובעלי רצה לעבור לדירה גדולה יותר. זה היה החלום שלו. הוא ידע שיהיו לנו הרבה ילדים ודירה גדולה היתה חשובה לו. פנינו לאדמו"ר כדי לשאול האם כדאי לנו לעשות את זה. בכל זאת, זה לא פשוט. הוא אמר משפט אחד בלבד: תקנו, ועוד יישאר לכם עודף. זהו. באותו זמן היו מוכרים בדולרים, וקיבלנו לפי ערך של 4.9 שקל לדולר. שמנו את הכסף בצד, וחיפשנו כמה חודשים דירה, עד שמצאנו דירת חמישה חדרים בביתר עילית. בינתיים הדולר ירד ל־3.8 שקל, ירידה מטורפת. נשארנו עם למעלה מ־100 אלף שקל עודף. הנה, בבקשה, תגידו לי, לאיזו שורת אקסל אתם מכניסים את זה, אני רוצה לשמוע".

את קטגוריית הנס השנייה הגדירו החוקרים "עבודה לא צפויה במקום פורמלי" - עבודה מזדמנת מדווחת וחוקית שאינה חלק מהמשרה הקבועה, או הכנסה לא צפויה ממקום העבודה שחורגת מהשכר החודשי הקבוע. בין המקרים האלה, המרואיינים ציינו למשל עבודות גרפיקה ומחשוב לא צפויות, מילוי מקום בבית הספר ועבודה כמזכיר קלפי בבחירות, או לחלופין קרן השתלמות שהשתחררה לפתע ותוספת שכר חד־פעמית. מרבית המרואיינים לא זכרו את ההכנסות האלה כשהתבקשו למנות את כלל מקורות ההכנסה שלהם, ונזכרו בהן רק כאשר ביקשנו מהם להתאמץ ולהיזכר כיצד בכל זאת גישרו על הפער הכלכלי בין ההכנסות להוצאות.

כך לדוגמה סיפר מיכאל, בן ה־34, אב לשבעה ילדים: "יש לאשתי חברה שמתקשה בגידול הילדים ואנחנו עוזרים לה. הילדים שלה נמצאים אצלנו כמעט כל יום אחרי הצהריים. אותה אישה זכאית לעזרה מהרווחה, ויום אחד הם פנו אלינו ואמרו שהיא זכאית ל'משפחה תומכת', משהו כזה, ושהיא הציעה אותנו. אז קיבלנו סכום יפה, 2,500 שקל למשך שישה־שבעה חודשים, משהו כמו 15 אלף בשנה".

קטגוריית הנס השלישית היא "מתנה לא צפויה מקרובים, או פילנתרופיה", כלומר סיוע בתוך המשפחה הקרובה והרחוקה או תרומה שבה התורם אינו מכיר את מקבל התרומה. קטגוריה זו כוללת גם סיוע מהקהילה, כמו למשל מלגות לחג, הענקת ארגזי עוף ובשר מטעם הכולל או בית הכנסת, תלושי קנייה בסך אלפי שקלים ותווי קנייה בהנחות גבוהות. מרכיב הסיוע הזה משקף את יחסי הקירבה, הקהילתיוּת והמשפחתיות המאפיינים את החברה החרדית, המובילים לגילויים רבים של אחריות הדדית.

ראו למשל את עובדיה, אברך בן 53 ואב ל־12 ילדים. מדי חודש בחודשו נרשם הפרש גבוה בין ההוצאות של משק הבית שלו לבין ההכנסות. לפני כשמונה שנים, כשחיתן את בתו, הוא אף התחייב בעת "סגירת השידוך" להשתתף ברכישת הדירה של הזוג הצעיר בכ־500 אלף שקלים. החוב העצום הזה טרם שולם, וכאשר עובדיה נשאל כיצד יתמודד, הוא עונה:

"יש לי עוד הכנסה מפעם לפעם. יש לי דודה שהייתי מטפל בה, והיא השאירה ירושה. אין בזה הרבה כרגע, נגיד 500 שקל בחודש, אז זה 6,000 בשנה. אני מחכה שהם ימכרו את הדירה שלה, שנמצאת במגדל יוקרתי בעיר. בצוואה הדודה כתבה במפורש שעובדיה יקבל 19 אחוזים בדיוק מערך הדירה. אם מחשבים את ערך הדירה, אני אמור לקבל בסביבות 350 אלף שקל. אז יהיה לי ממה לשלם לבת שלי. בינתיים גלגלתי וגלגלתי את החובות".

הקטגוריה הרביעית ואחרונה היא כנראה הרגישה ביותר: עבודה לא פורמלית, "בשחור". היא כוללת הכנסה מעבודה מזדמנת שאינה העבודה הפורמלית של המרואיין, והיא אפיינה בעיקר את המרואיינים הגברים. אלו ציינו למשל עבודת "מומחה" שאינה חלק ממשלח היד הקבוע: פיקוח בנייה, עבודות שיפוצים, הרצאות, מחקרים תורניים, תיווך נדל"ן, השקעות במניות, דמי שידוך, עריכת ספרים תורניים ועוד. בשונה אולי מההנחה הרווחת, חלקהּ של העבודה בשחור מתוך כלל ההכנסות של משקי הבית החרדיים אינו גדול.

המקרה של דוד, רב ישיבה, ואשתו שרה, מנהלת חינוכית, ממחיש זאת: "זה ממש נסים. דוד בעלי, זה מצחיק לומר, הוא רב ומלמד בישיבה, אבל הוא גם מתעסק בבנייה. רשמית הוא לא מתעסק בבנייה, הוא לומד כל היום, אבל הוא מבין בבנייה. כשאח שלו בנה, אז הוא פיקח על הבנייה. במקום לשלם למפקח בנייה, האח שילם לו. והוא מלווה את המשפחה: המון בני דודים, כשהם נכנסים לבנייה, הוא עובר על החוזה והכל, ומדי פעם יש הזדמנויות של בנייה וזה מכניס הרבה. בגלל שהוא מתעסק בפרויקטים, הוא מכיר הרבה ספקים אז אנשים שואלים אותו, והוא מקבל אחוזים בתור מתווך".

אם כן, דיווחים על נסים - יש. כעת החוקרים בדקו מה החרדים עושים עמם. בקרב המרואיינים במחקר עמד גובה ההשתתפות של הורים ברכישת דירה לבנותיהם על כ־250 עד 400 אלף שקלים, ולבניהם על כ־100 עד 150 אלף שקלים. למשפחה חרדית יש בממוצע 6.4 ילדים, והמשמעות היא התחייבות שנעה בין מיליון ל־1.6 מיליון שקל.

סכומים אלה גבוהים גם עבור ישראלים שאינם חרדים, קל וחומר עבור חרדים, שמצבם הכלכלי באופן ממוצע הרבה פחות טוב. על פי סקר ההכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ־2021, משפחה חרדית מכניסה מעבודה רק כ־10,000 שקל ברוטו בממוצע, לעומת 16 אלף בקרב יהודים שאינם חרדים. בסיוע קצבאות ותמיכות אחרות בגובה של כ־4,000 שקל בחודש בממוצע, הגיעה משפחה חרדית להכנסה ברוטו ממוצעת של כ־15 אלף שקל. זאת לעומת הכנסה כוללת של כ־22 אלף שקל למשפחה לא חרדית (כולל תשואה על הון וקצבאות) שבה יש בממוצע 2.3 ילדים.

מעבר לצורך לכלכל יותר משישה ילדים בממוצע, ההורים החרדים אמורים להשתמש בסכום הזה גם כדי להחזיר את המשכנתה שלהם. החרדים נוטים לקחת משכנתאות ארוכות יותר, שאמנם מפחיתות את גובה ההחזר החודשי אך מעלות את ההחזר הכולל. ב־2022, החזר המשכנתה החודשי במגזר החרדי עמד על 3,800 שקל בממוצע, לעומת 5,100 במגזר הכללי.

התשובה הרווחת של המרואיינים לשאלה מדוע הם ממהרים לקחת על עצמם התחייבויות בסכומים כה גבוהים עבור רכישת דירות לילדיהם, היא שלפי התפיסה החברתית הבסיסית בחברה החרדית, על הגבר להשקיע את חייו בלימוד התורה ולכן יש לסייע לו לפָנות את משאביו המנטליים למטרה זאת. הסבר נוסף נעוץ בתפיסתה השמרנית הבסיסית של החברה החרדית ולפיה המחויבות העליונה של אדם היא לדאוג לבית, לקנו המשפחתי. הסברים אחרים ציינו את הכדאיות הכלכלית של הרכישה בשל מחירי השכירות הגבוהים ואת הרצון של הורים לתרום לקשר עם ילדיהם באמצעות התמיכה המשמעותית. אך נראה שמעל הכל מרחפת תחושת החובה העזה המוטלת על ההורים להשיא את ילדיהם, ובעיקר את בנותיהם, וההבנה שהדבר לא יתאפשר אלמלא תהיה השתתפות משמעותית מצדם ברכישת דירה. החתונה, בפשטות, תלויה בכך.

המחויבות לתמיכה כה גדולה מובילה לשאלה שעמה פתחנו: כיצד ההורים במשפחות מרובות ילדים מסוגלים לעמוד בה. במחקר מצאנו שני דפוסי פעולה של משפחות חרדיות.

הראשון הוא חשיבה כלכלית ארוכת טווח. ההורים מקפידים לא לרכוש רכב חדש, לא לצאת לחופשות יוקרתיות ולחיות בחוכמה ובצניעות. בנוסף, ניכרת הצטרפות כבר בגילאים מוקדמים - תמורת דמי מנוי חודשיים - לאחת מתוכניות הגמ"ח המרכזיות, המבטיחות את הזכות ללוות בעתיד מאות אלפי שקלים ללא ריבית.

בחברה החרדית פועלים מספר גמ"חים גדולים כאלה, בעלי מחזור כספי של מיליארדי שקלים בשנה. שניים מהבולטים שבהם, "הגמ"ח המרכזי" ו"גמ"ח יד שמשון", מפעילים תוכניות מיוחדות למימון נישואי הילדים שבמסגרתן ההורים תורמים מדי חודש מספר יחידות תרומה, כשעלות כל יחידה היא 40 שקלים. מספר התשלומים (הפעימות) נע בין 100 ל־200 (8.5 עד 17 שנים), כך שסך התרומה נע בין 4,000 ל־8,000 שקלים ליחידה. כאשר הילד מגיע לגיל הנישואין, הוריו זכאים להלוואה של 40 אלף שקלים לכל יחידה, ועד 240 אלף שקלים לכל ילד. את ההלוואה ניתן להחזיר ב־50 או אף 100 תשלומים שווים ללא ריבית. בנוסף, חלק מהתרומה מוחזר לזוג הצעיר כמענק (כ־2,500 שקלים ליחידה).

"הגמ"ח המרכזי", שפועל זה 19 שנים, הלווה עד כה 2.5 מיליארד שקלים, כאשר 40 אלף ראשי בתי אב מנויים לתוכנית ההורים שלו. "גמ"ח יד שמשון" מדווח על מחזור של מאות מיליוני שקלים מדי שנה, כשהוא מסייע לאלפי בתי אב במודיעין עילית. הגמ"ח אינו תורם את כספיו, אך הלווים נהנים מזמינות מיידית של ההלוואה, מהחזרים ללא ריבית ומפריסת תשלומים נוחה. לפי דיווחי הגמ"חים, שיעור ההחזר הוא כמעט 100 אחוזים, ואין הלוואות אבודות. השימוש המוגבר בגמ"חים משקף את התכנון ארוך הטווח המאפיין את משקי הבית החרדיים בישראל.

אסטרטגיה נוספת היא רכישת דירה להשקעה בערים בפריפריה כמו אשקלון, קרית גת, נהריה, טבריה, או קרית ביאליק. אברכים לא מעטים רוכשים דירה שנייה מעבר לדירת המגורים שלהם, ונוטלים עבורה משכנתא נוספת בשלב מוקדם של חיי הנישואין - במקביל למשכנתא שלהם על הדירה הראשונה, לרוב לקראת סוף תקופת התשלום - ומחזירים אותה בעזרת דמי השכירות על אותן דירות. אברכים בעלי תושייה מצליחים לרכוש אף יותר משתי דירות, וגם שמענו על ראש כולל בשנות ה־30 לחייו שחי בסגפנות ואין בבעלותו אפילו רכב, אך מחזיק בארבע דירות בפריפריה.

את דפוס הפעולה השני כינו החוקרים "לחיות תחת זמזום הנטל הכלכלי", כלומר היעזרות בהלוואות ענק של עשרות ומאות אלפי שקלים - לעתים באמצעות משכנתא כנגד דירת ההורים ולעתים בהלוואה גדולה מאחד הגמ"חים הגדולים. פרקטיקה נוספת היא שהזוג צעיר נוטל משכנתא גדולה וההורים משלמים עבורו את ההחזרים. כפי שעלה מן הראיונות, סכומים אלה הופכים עבור ההורים לסעיף הוצאות חודשי קבוע, המגיע לאלפי שקלים בחודש. הממוצע בקרב המרואיינים היה כ־4,000 שקל בחודש, עבור כל הילדים ביחד. איך משלמים זאת? "עובדים בזה".

כך אמר יששכר: "כשאומרים 'הקדוש ברוך הוא עוזר', לא יורדת יד מהשמיים ונותנת לך כסף. הכוונה היא שאני לוקח על עצמי חובות ומוכן להתמודד עם זה. אני נכנס במודעות לחיים של חובות. וכאן הקדוש ברוך הוא עוזר להתמודד עם החובות. לפני שחיתנתי ילדים לא ידעתי מה זה גמ"חים. היום אני בתוך זה".

אב משפחה עשוי "לגלגל גמ"חים", דהיינו לגלגל חובות. הוא מגלה בסוף החודש שהוא עומד על יתרת חוב של 20 אלף שקלים לגמ"ח אחד, ואז לווה מגמ"ח שני 40 אלף שקלים כדי להיות מכוסה לחודשיים קדימה מול הגמ"ח הראשון. ומה יקרה בחודש הבא? הוא עשוי לקחת הלוואה מגמ"ח שלישי. זאת התנהלות יום־יומית, או לכל הפחות חודשית, מול יתרת החוב.

בניגוד לתוכניות ארוכות הטווח שמשקי בית חרדיים רבים מקפידים לטוות עבור רכישת דירות לילדיהם, ההתנהלות הכלכלית היום־יומית מאופיינת בעיקרה בהיעדר תכנון. מדובר במשפחות עניות שמנסות להסתדר תחת אילוצים כלכליים קשים, ולהשקיע במשפחתם במציאות של חוסר. תוך כדי ההתגלגלות הכלכלית הזאת, בני הזוג עשויים לגלות שהזדמנו להם הכנסות בלתי צפויות, המכסות "בדיוק בזמן" את יתרת החוב של אותו החודש. המרואיינים מייחסים זאת לנס - לסיועו של הקדוש ברוך הוא - המאפשר את הצלחתה של ההתנהלות.

יועץ בכיר בארגון מסילה לכלכלה נכונה, המלווה משפחות חרדיות שנקלעו לקשיים כלכליים, שפך אור על התופעה. "משק בית עובד בציבור הכללי נוטה לנהל חשבון מסודר מתוך שאיפה שההכנסות יהיו גבוהות מההוצאות. בציבור החרדי, לעומת זאת, יש חשיבות ש'הבית יזרום', שגידול הילדים 'יזרום בנחת'. להורים חשוב שהילדים יקבלו את המגיע להם, ולא אכפת להם כמה זה עלול להשפיע על המינוס". הם גם לא לוקחים בחשבון, מוסיף היועץ, אפשרות של אסון כלכלי אישי שעלול להתרחש במורד הדרך.

הטענה הזאת מתיישבת עם עדויות המרואיינים. עולה מהן כי הם חשים שעל אף הקשיים, למשק הבית החרדי יש חוסן כלכלי. הם מניחים שמשק הבית החרדי יצליח לייצר הכנסות בלתי צפויות לאורך המחזור השנתי, שיאפשרו לו לשרוד גם אם ההוצאות יגדלו וגם אם קצבאות ותמיכות ממשלתיות יקוצצו. זאת מהות ההסתמכות על הנס.

על פי אותו יועץ, יש לכך השלכות גם ברמה הלאומית. לטענתו, ההתנהלות החרדית של "כאן ועכשיו" מתוך אמונה "שיהיה בסדר מהשמיים", חזקה יותר מכל כלי מדיניות ממשלתי. כך שגם אם המדינה תנסה ליזום שינוי בחברה החרדית באמצעות קיצוץ בקצבאות, למשל, הדבר יסתיים כנראה בכישלון. "הרבה חוקרים ופוליטיקאים חשבו שאם תוריד לחרדים את הקצבאות, הם יעשו פחות ילדים. זו בורות, וזה שטויות", אמר. "הם ימשיכו להוליד ילדים בדיוק אותו דבר, וידאגו להם כלכלית. הם ימצאו קצבאות ממקורות אחרים, ישיגו קצבאות נכות מהביטוח הלאומי, יעבדו בשחור. בסוף הם יסתדרו, הם יודעים לדאוג לילדים שלהם כיוון שזה חשוב להם".

מסייעת לכך מאוד ההישענות על המרקם הקהילתי. במקרים קודמים שבהם קוצצו קצבאות הממשלה לאברכים, כמו למשל ב־2003, נרשמה התגייסות משמעותית של ראשי המוסדות, והם הצליחו לכסות על החור הכספי שנוצר. בנוסף, מומחים לייעוץ כלכלי במגזר החרדי ששוחחנו עמם הצביעו על חוסנם של המוסדות החברתיים החרדיים, שמסייעים למשפחות באמצעות גמ"חים, חלוקת מזון בחגים ומנגנון מאסיבי של כרטיסי הנחה המוניים.

ההתמודדות עם הקשיים וחיי העוני מובילים להתנהגויות כלכליות יום־יומיות הייחודיות למשקי הבית החרדיים. מנהל אחד הגמ"חים הדגים זאת כשפתח את תיבת הדואר, שלף ממנה מקומון חרדי, פתח את העלון בעמוד אקראי והציג פרסומת של רשת קמעונאית חרדית. הוא ביקש שנקרא את האותיות הקטנות מתחת למודעה: "אצלנו מכבדים כרטיסי כארד שופ; שפע כארד; היימיש כארד; מזון מחיה; עיון הפרשה; אידיש כארד; אש"ל ירושלים; חסדי יעקב ע"ר; מוסדות קבר רחל; תווי מזון משרד הפנים". המערך הרחב הזה של כרטיסי הנחה עלומים הוא מסממניה המובהקים של ההתנהלות החרדית העכשווית.

בנוסף לכך, מתבצעות חלוקות לחם גדולות אחת לשבועיים בריכוזים החרדיים, כשהמונים עומדים בתור ומקבלים כיכרות של לחם טרי. גם חלב מחולק באמצעות "כרטיסי מחייה" וסלטים שנותרו משמחות. בימי חופשת בני הישיבות, בין הזמנים, מוצגות על לוחות המודעות הצעות למנות צהריים בשריות ב־13 שקלים בלבד לכל בני המשפחה. אין פירוש הדבר שכל משפחה חרדית מתקיימת על חלוקות חסד אלו, אך הפופולריוּת שלהן מלמדת שהן עונות על צורך יום־יומי.

ככלל, משקי הבית החרדיים מתמודדים עם רמת ההכנסות הנמוכה באמצעות צמצום הצריכה, כפי שהציגה במחקריה החוקרת ניצה קסיר. הקושי המעשי מקבל רוח גבית רעיונית באמצעות הנורמות החברתיות המבכרות רוחניות על פני חומריות. תרבות הצריכה המערבית של "חוויית קנייה לשם הקנייה" וצריכת מוצרי מותרות, לא חדרה באופן משמעותי לחברה החרדית.

כך למשל, רוב המרואיינים תיארו הרגלי צריכה המבוססים על התארגנויות שכונתיות, על מכירות שכונתיות של בשר ועוף, ועל רשתות חרדיות זולות, שביניהן בלטה קרן משנת יוסף. וכך, ההתנהלות החסכנית והסגפנית, המגובה בסיוע מהשמיים בעניינים כלכליים שוטפים ובסיוע הקהילתי החזק, מובילים יחדיו לתחושת חוסן כלכלי (resilience) של משק הבית החרדי הבודד, ולה יש בתורה השפעה מהותית על הכלכלה החרדית בכללה. כשם שמשק הבית החרדי מצליח לייצר הכנסות בלתי צפויות המאפשרות לו להתנהל גם כאשר ההוצאות גדלות, כך גם בעת שיש קיצוץ בקצבאות ובתמיכות ממשלתיות, למשק הבית החרדי יש יכולת לפצות על כך, לפחות בטווח הקצר, בעיקר על ידי המוסדות הקהילתיים, המסייעים הן באמצעות גמ"חים והן באמצעות מנגנוני הנחה גדולים.