בית המשפט העליון דחה בקשת ערעור של עיריית תל אביב, שביקשה לגבות ארנונה לפי סיווג של בית חולים, כפי שהגדירה אותו העירייה; מנגד, טענה העמותה הציבורית "קשת", המנהלת בית אבות ברחוב ש"ד ירושלים ביפו, כדי במקרה הזה יש לגבות לפי תעריף של מגורים (בית אבות).
בשנת 2020, בעקבות שינוי שנערך במשרד הפנים אשר הוסיף הגדרות שימוש לצו הארנונה, שינתה עיריית ת"א את הסיווג של כל המוסד "ממגורים" ל"מוסד גריאטרי" הנכלל בתוך סיווגי "בית חולים", כאשר המשמעות היא שעל החלק של 7,800 מ"ר היא גובה ארנונה של בית חולים, שהוא גבוה פי 3 מארנונה למגורים. בערכים ריאליים מדובר על תוספת של 80 שקל למ"ר, ובסך הכל מעל 600 אלף שקל לשנה.
בית האבות הגיש תחילה השגות לעירייה ולוועדת הערר, ולאחר שאלה נדחו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א. במחוזי טענה העמותה כי המבנה משמש כבית אבות ולא כמוסד גריאטרי ולכן יש לגבות ארנונה בתעריף מגורים ולא בתעריף של בית חולים. עוד נכתב כי המוסד משמש כבית לדיירים הקשישים, שמותיהם מופיעים על הדלתות והם מתגוררים במקום לרוב עד יומם האחרון.
מה הייתה הטענה של עיריית תל אביב?
עיריית ת"א מנגד טענה, כי בצו הארנונה שלה לא קיים סיווג של בית אבות וכי מאחר שלקשת ניתן רישיון ממשרד הבריאות להפעלת מוסד גריאטרי, אין להתייחס למקום כאל בית אבות, אלא כאל בית חולים שבו מאושפזים חולים סיעודיים.
בית המשפט המחוזי דחה את טענת העירייה וקבע כי מבחינה עובדתית, השימוש שנעשה במקום קרוב יותר לשימוש למגורים מאשר לבית חולים, ולכן יש לראות במקום בית אבות. עיריית ת"א לא ויתרה והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
השופטת יעל וילנר, דחתה את טענות העירייה וקבעה כי "קיים קושי בטענת העירייה כי המבחן לסיווג נכס מסוים כמוסד גריאטרי-סיעודי מתמצה רק בבחינת הרישיון שהתקבל לצורך פעילותו. סיווגו של נכס לצרכי ארנונה ייעשה לפי השימוש שנעשה בו בפועל ובהתאם למאפיינים הספציפיים של הנכס".
את קשת ייצגו עוה"ד מוטי איצקוביץ ושלי יעקובי ממשרד כץ, גבע, איצקוביץ (KGI) המתמחה במיסוי מוניציפלי. את העירייה ייצגה עוה"ד דנה רייס.