אל אלטו, עיר בבוליביה הבנויה על צוקים מושלגים ורעועים בגובה של יותר מ-4,000 מטרים מעל פני הים, מהווה בימים אלו דוגמה מרתקת למפגש מורכב בין המציאות הקיומית לבין מסורות עתיקות שנחצבו באבן ובברזל לאורך אלפי הדורות.
מעבר להיותה של אל אלטו, עיר מגוריהם של כ-885 אלף אזרחי בוליביה, אחת הערים העניות ובעלות תנאי המחייה העלובים ביותר בבוליביה בפרט ובדרום אמריקה בכלל - היא נודעת גם כמארחת התופעה ההזויה של של בתים המכונים "בתי התאבדות" (Suicide Homes). הכינוי שנדבק לבתים האלו מגיע בעקבות מיקומם על קצה תהום, כאשר סכנה הולכת וגוברת מדי עונת גשמים להתרסקות, מאיימת להביא למותם של עשרות משפחות, החיות בעוני בלתי נתפס.
באופן מעורר השתאות, למרות שאנשי הרשות המקומית קוראים לפינוי מיידי של התושבים, דווקא התושבים עצמם, בעיקר אלה שחיים בקהילות מסורתיות כמו שמאנים וסוחרים מקומיים, רואים במפולת הקרקע כאירוע טבעי שדורש טיפול רוחני, ולא רק פיזי. אמונתם באדמה הקדושה הופכת את העזיבה למהלך בלתי נתפס מבחינתם.
כפי שהם מסבירים, המחיר של עזיבת הבתים אינו רק חומרי - מדובר באובדן הזהות התרבותית, הדתית והקשר לאדמה הקדושה. לצד זאת, הם מודעים לכך שקיימת הסכנה באובדן חיים בתמורה לשמירה על מסורת עתיקת שנים, שלא בהכרח הולכת יד ויד עם המציאות היום-יומית. ההתנגשות הזו מעמתת בין תחושת המחויבות למסורת לבין הבנת ההשלכות הקטלניות.
המבנים עצמם נבנו לפני מאות שנים, מן הסתם ללא תוכניות בטיחות מודרניות. כעת, במסגרת המאבק שהפך לתקשורתי באחת המדינות הכי עניות בדרום אמריקה, שאלה קיומית מהדהדת מעל הגבעות התלולות של אל אלטו: האם מסורות עתיקות ומסוכנות צריכות להיכנע לשיקולי בטיחות ומודרניזציה, או שמא יש לאפשר לאותם "בתי התאבדות" להמשיך לשקף את אמונותיהם של הקהילה המקומית, גם אם הן יביאו לאובדנה בסופו של יום?