איך אישה אחת ואסירים משוחררים מצליחים להפיח תקווה בענף שלם?

בין אלפי מנופים ומאות שכונות מתחדשות, קיים שם מעט שונה באתרי הבנייה הגבריים בישראל, שנשמע יותר ויותר בשנים האחרונות - בילי רובין, יזמית נדל"ן חלוצה וקבלנית הביצוע היחידה בארץ כבר 17 שנה. החברה שבבעלותה ובניהולה - B.R יזמות עסקית - יזמה וביצעה עד היום עשרות פרויקטים באזור גוש דן.

לאחר שהייתה הראשונה לשבור את תקרת הזכוכית בעולם הבנייה הגברי והגיעה להיות אחת הנשים החזקות והמובילות בענף, בילי ממשיכה בימים אלו לשבור כבלים דמיוניים נוספים - ולבנות לא רק בניינים, אלא גם חיים חדשים עבור אנשים שהחברה ויתרה עליהם.

בילי, שידעה לזהות בזמן משבר הקורונה את מצוקת כח האדם שענף הבנייה חווה היום הצליחה להוציא לפועל חזון יוצא דופן שעתיד לשנות את חייהם של האסירים המשוחררים במדינת ישראל ונותן תקווה לענף שלם.

כמו יזמית מלידה, היא הצליחה לגייס לעזרתה את האנשים הנכונים למשימה: עו"ד אריק מגל, סמנכ"ל מיסטר פיקס; מורן פליישר, סמנכ"לית איטונג; ובתמיכתו של גונדר אריק יעקב, ראש אגף האסיר בשירות בתי הסוהר (שב"ס) - הם השלימו לאחרונה בהצלחה גדולה פילוט ראשון מסוגו בישראל. התוצאה המרגשת: במסגרת הפרויקט, שנקרא B.R עבודה ישראלית, בימים אלו כ-15 אסירים הנמצאים רגע לפני שחרור עתידים להשתלב אצל חברות הבנייה ולקבל הזדמנות אמיתית לחיים חדשים.

איך זה קרה? בראיון מיוחד, בילי רובין מספרת על המסע שעברה החל מילדות קסומה בחדרה, דרך עבודתה הראשונה ככתבת ספורט בידיעות אחרונות והצעה ייחודית שהשפיעה על מסלול חייה, ועד ההבנה שהדרך הטובה ביותר לבנות את ישראל - היא באמצעות עבודה ישראלית אמיתית.

את דרכה המקצועית החלה בילי הרחק מאבק הבטון והלבנים של עולם הבנייה - ככתבת ספורט ורבלית ואנרגטית בעיתון ידיעות אחרונות. הצעה מקרית שקיבלה מיצחק תשובה - לשווק פרויקט נדל"ן בעיר הולדתה חדרה, שינתה את חייה לנצח.

בילי, שעד אז לא חשבה שתמצא את עצמה אי פעם בענף הזה, נמשכה במהירות לעולם הביצוע. השטח, המנופים, והאדרנלין דיברו אליה כבר מהשלב הראשון, ומהר מאוד היא הבינה ששיווק פרויקטים לא מספק אותה כמו השהייה בשטח עצמו. "אהבתי את השטח ואת אתרי הבנייה. לראות פרויקט נבנה מאפס - אין כלום, ובתוך כמה שנים יש בניין שעומד על תילו, זה נחשב עבורי כמו קסם של ממש", היא מתארת בהתלהבות.

לאחר שהפכה לקבלנית גמרים, בילי החליטה להרחיב את הידע שלה וללמוד גם את תחום השלד. "התחלתי ללמוד את כל הפרטים והטכניקות הקיימות בעולם הבנייה, כמו שאומרים מא' ועד מסירת הדירה עם עץ ריח בפנים", אומרת בילי עם קריצה ומוסיפה כי אחד המפתחות להצלחה הוא להכיר את כל תהליכי העבודה. "מאז אני לוקחת על עצמי רק פרויקטים שלמים. עד כה, השלמתי עשרות פרויקטים ברחבי הארץ, עם מאות דירות שבניתי. אני כמו עוף שונה בענף, שהרוב המוחלט בו גברים. בעלי מקצוע באתרי הבנייה שואלים אותי ישר אם אני מעצבת פנים או אדריכלית, ואני עונה בגאווה: "לא, אני קבלנית. אני בונה בניינים ואני בונה את הארץ".

השינוי הגדול הגיע דווקא בעת משבר עולמי גדול, עם התפרצותה של מגפת הקורונה שעצרה את גלגלי המשק למספר חודשים ארוכים. אחד הענפים שנפגעו קשות מהמגפה והשלכותיה היה ענף הבנייה, שחווה טלטלה בעקבות הקיפאון באתרי הבנייה, אשר הוביל בין היתר לכך שהמחסור בידיים עובדות הלך והחמיר.

בין כל הטירוף, בילי הייתה הראשונה לזהות בשעת משבר את ההזדמנות הגלומה במציאות החדשה. בתור בעלים של חברת ביצוע, שנפגעה גם היא באותם ימים מהמחסור בכוח העבודה, היא החלה לשאול את עצמה כיצד ניתן להתמודד עם המצב ולמנוע משבר עמוק עוד יותר בענף. "כתבתי כתבה ענקית שהתפרסמה בערוצי תקשורת מובילים על המצב האבסורדי במדינה שלנו, אשר התמודדה באותה תקופה עם משק מושבת, מעל מיליון מובטלים וענף בנייה מקרטע. ידעתי שהפתרון הכי הגיוני הוא להחזיר את הישראלים לענף הבנייה, ככל שיותר ישראלים ייכנסו לתחום, כך גם תרד האבטלה וגם נהיה תלויים פחות במדינות שמייצאות את עובדיהן אלינו. קראתי לכולם לפעול, אחרת אנחנו עלולים לאבד את אחד הענפים החשובים ביותר במדינה, ולילדים שלנו לא יהיה איפה לגור", נזכרת בילי.

"כולם הסכימו איתי, אבל הבעיה הגדולה היא שהזמן כרגיל משכיח דברים. אנשים אמרו לי 'נכון, מה עושים? איך פועלים?' אך בפועל, לא נעשה דבר. סכנת הקורונה שככה ואנשים חזרו לשגרה, אבל אני המשכתי להעלות את הנושא ולקרוא לעידוד ותימרוץ עבודה ישראלית בתחומים חיוניים כמו בנייה וחקלאות; טענתי שאסור לנו להסתמך על אחרים, אחרת הכל עלול להתפרק. כמישהי שבנתה גם מחוץ לגבולות ישראל, כמו בגאורגיה ובמרוקו, אני מאמינה שכולנו יכולים לעבוד יחד - יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים - כולנו יחד עבודה ישראלית".

באותה שבת שחורה המדינה קיבלה את הסטירה הכי מצלצלת שיכולה הייתה לקבל. באופן מובן, בשבועות הסמוכים לאירוע המשק הישראלי כולו נכנס להלם טוטאלי. ענפי הבנייה והחקלאות, שהתבססו על עובדים זרים ופלסטינים, ספגו את המכה הקשה ביותר, כאשר המחסור החמור בעובדי בניין מורגש ביתר שאת עד היום, כמעט שנה לשבעה באוקטובר.

"ב־10 באוקטובר קיבלתי מאחד החברים שלי הודעה שמישהו שאנחנו מכירים והיה פועל אצלנו, היה מהרוצחים בבארי. לא הפסקתי לבכות כששמעתי את זה, לחשוב שאנשים שישבו ואכלו איתנו השתתפו בזה", מספרת בילי. "כמו כל המדינה, היינו בבלבול מוחלט באותם ימים. אתרי הבנייה היו סגורים והעבודה נעצרה. הריסת בניין בתל אביב, שדייריו כבר פונו על ידי היזם במסגרת פרויקט פינוי-בינוי שאנו מבצעים, נדחה עד להודעה חדשה מטעמי ביטחון על ידי העירייה. בהמשך הפרויקט נדחה בגלל מחסור בעובדים. הרגשנו אבודים", משתפת בילי.

"תהיתי לעצמי, איך אני יכולה לחשוב מחוץ לקופסה ולמצוא פתרונות כדי להעסיק פועלים ישראלים? הרעיון נבט בראשי כבר בתקופת הקורונה כאמור, והתגבש באופן סופי עם ההבנה הבאה: יש לנו אסירים במדינת ישראל שמסוגלים להיות כוח עבודה זמין, ישראלי ובעל מוטיבציה גבוהה. מדובר באנשים שפעמים רבות קשה להם לחזור למעגל העבודה. אסירים משוחררים רבים לא מצליחים למצוא עבודה בגלל דעות קדומות. אני מאמינה שצריך לעזור למי ששילם את חובו, כי אנשים משתנים".

כמו יזמית בכל רמ"ח אבריה, בילי גיבשה תכנית ויצאה לדרך; בשלב הראשון היא פנתה לשב"ס עם תכנית מסודרת והציעה לפתוח מיזם משותף להכשרת אסירים לקראת שחרורם למקצועות הבנייה, עם הבטחת השמה לאחר השחרור. תנאי הקבלה היו ברורים: המיזם יכלול אסירים שהורשעו בעבירות שאינן כוללות פגיעה מינית, אלימות במשפחה או רצח, כדי לא לגרום אי נוחות למשפחות עם ילדים שממשיכות להתגורר בביתן בפרויקטים של תמ"א 38. "בשב"ס קלטו מיד את הפוטנציאל, ויחד עם מחלקת קשרי קהילה בבית הסוהר מעשיהו, וגונדר אריק יעקב, ראש אגף האסיר, סיכמנו על תחילת הפילוט. אני רוצה להגיד שגיליתי שב"ס קשוב, עם רצון לעזור ולסייע, זה שימח וריגש אותי מאוד", מדגישה בילי.

בשלב הבא, היא דאגה לחבר אליה את האנשים הנכונים למשימה; בילי פנתה לעו"ד אריק מגל, סמנכ"ל השיווק של מיסטר פיקס מקבוצת אינרום; למורן פליישר, סמנכ"לית השיווק של איטונג; ולמהנדס אריה טל מקבוצת טל מהנדסים - והחזון החל לרקום עור וגידים. "הסברתי להם את הבעיה והצעתי שנעשה משהו לטובת מדינת ישראל. לשמחתי, הדלתות נפתחו מיד. ישבנו יחד, חיברנו את כל הגורמים הרלוונטיים לתכנית הלימודים שבנינו, ויצאנו לדרך עם המיזם. אני מאמינה ששיתוף הפעולה הזה יוביל למציאת פתרונות שיסייעו לא רק לענף הבנייה, אלא גם לחברה והכלכלה הישראלית כולה".

הפילוט החל בכלא מעשיהו, שם למדו האסירים במסגרת תכנית (סילבוס) מובנית שנמשכה 100 שעות סה"כ את מקצועות הבנייה הרטובים - בניית בלוקים, טיח, ריצוף, וצבע, יחד עם נהלי הבטיחות. בילי ושותפיה הקפידו לשלב הרצאות של בכירים מענף הנדל"ן. בהמשך ישיר ללימודים התיאורטיים, האסירים עברו השתלמות מעשית בתוך האנגר הממוקם בבית כלא עצמו ויועד למטרה זו.

"המיזם היה כמו קרן של אור עבור האסירים, שהיו צמאים ורצו ללמוד. הימים היו מאוד מגוונים, שישה שבועות שבהם כל יום הם למדו משהו אחר, וחיכו למחר", משתפת בילי. "במהלך הלימודים, לקחנו את הכיתה שבה הם למדו, ריצפנו אותה, צבענו ובנינו אותה מחדש. זה היה מדהים, הם יצרו כיתה חדשה שמתאימה לצרכיהם, ואפילו בנו מחדש גם חדר שירותים. התהליך הזה היה לא רק פיזי, אלא גם חינוכי: הם למדו לקרוא תכניות, חישובים ודברים שלא היה להם מושג לעשות לפני זה. הגענו למצב שבו הם נכנסים לחדר ויודעים לבצע את החישוב של הכמויות שהם צריכים. השלב הזה הוא קריטי, כי זה מכין אותם לשלב הבא שבו הם יהיו עצמאים. אני מאוד גאה בתהליך הזה ובמה שהצלחנו להשיג יחד. זה לא רק שינוי במראה הכיתה, אלא גם שדרוג משמעותי בכישורים וביכולת ההשתלבות שלהם בשוק העבודה לאחר השחרור".

"ההצלחה של הפילוט הייתה הרבה מעבר למצופה", מכריזה בילי בשמחה, "כשדיברתי עם האסירים במהלך ההכשרה, אחד מהם אמר לי שלפני שהגענו הוא לא ידע לאן ילך אחרי השחרור. הוא שמע שמעסיקים בחוץ לא ששים להעסיק אסירים משוחררים, ופחד שייאלץ לחזור לפשע כדי להתקיים. 'נתתם לי תקווה להתחיל חיים חדשים', הוא אמר 'כי אני יודע שיש דבר גדול שמחכה לי בחוץ'. המשפט הזה תפס אותי וגרם לי להבין את גודל הפרויקט שאנחנו מובילים פה", מספרת בילי בהתרגשות.

בנוסף, ההצלחה של המיזם לא נמדדת רק בתרומתו החברתית. ענף הבנייה, שנמצא במחסור חמור בידיים עובדות, מקבל כוח עבודה איכותי ומוכשר, שחוזר לשוק העבודה עם כלים מקצועיים ומנטליים שמאפשרים להם להשתלב מחדש, ובעיקר המון מוטיבציה להתחיל בחיים חדשים. "כמה מהם כבר השתחררו ומתחילים לעבוד בימים הקרובים. אחד מהם אני לוקחת אלי לפרויקט שלי, ואני יודעת שיהיו כמה נוספים שיפנו אלי ואדע לשבץ אותם איפה שצריכים. אני מזמינה קבלנים נוספים לפנות אלי כדי שנוכל להמשיך את המאמצים הללו".

שלב הפילוט של המיזם הגיע לסיומו ביום חמישי ה-29.8 בטקס חגיגי ומרגש בבית הסוהר "מעשיהו", בהשתתפות האסירים, יוזמי ומובילי הפרויקט מהשוק הפרטי ומהשב"ס, וביניהם גונדר אריק יעקב, ראש אגף האסיר. הטקס התקיים גם במעמד נציב בתי הסוהר, רב-גונדר קובי יעקובי, שאמר כי "סיום קורס ההכשרה בהצלחה מדגיש את מחויבותנו לשיקום אסירים. היכולת של האסירים לשנות את חייהם ולהשתלב בחברה היא לא חשובה רק עבורם, אלא עבורנו כחברה".

גם שותפיה של בילי חגגו את ההצלחה הגדולה של הפילוט; עו"ד אריק מגל, סמנכ"ל מיסטר פיקס, אמר כי: "הפרויקט נוצר בעקבות רעיון של בילי. כששוחחנו על זה בהתלהבות, מיהרתי לרתום גם את איטונג למיזם הזה. הבנתי שכדי לעשות שינוי, המגזר העסקי חייב לקחת יוזמה, אחרת הדברים יתעכבו או לא ייעשו בכלל. השילוב בין המגזר העסקי לרגולטורי יצר מיזם חשוב שמקנה תקווה לאנשים בכלא. יש לנו כאן "ווין-ווין": אנו מספקים פרנסה מכובדת למשוחררים בענף הבנייה, וגם עונים על הביקוש הגבוה לידיים עובדות שאין מספיק מהן בישראל. ראינו את השפעת המיזם גם בכלא, שם הם כבר החלו לעבוד בעבודות שיפוצים, וזה מרגש מאוד. במהלך הלימודים היו לנו רגעים שהיינו קרובים לבכות, כשראינו את האנשים הללו עומדים מולנו, מספרים שזו הפעם הראשונה שהוזמנו לדבר, לשתף וללמוד. הם למדו בלילה כדי להרשים אותנו, זה עורר בנו צמרמורת. אני רואה אנשים אינטליגנטיים שנקלעו לטעויות ושילמו את המחיר, והיכולת שלהם להראות רצינות ותשוקה ללמידה הייתה מעוררת השראה. ההתמדה שלהם, והתשוקה ללמוד ולקבל הזדמנות שנייה בחיים - כל אלה נותנים לנו את הכוח להמשיך ולהפוך את המיזם הזה לקבוע".

מורן פליישר, סמנכ"לית איטונג, הוסיפה: "בילי פנתה אלינו לפני מספר חודשים עם רעיון שהפך מעורר השראה עבור כל מי שנחשף אליו. המצוקה בעובדים בישראל הייתה קיימת ואף החריפה בעקבות האירועים שקרו ב-7 באוקטובר, דבר שהקטין עוד יותר את מספר העובדים בענף. עבדנו במשך מספר חודשים על בניית תכנית שתהיה יצירתית ורלוונטית, כזו שמשנה חיים. לפני שהגעתי לבית הכלא, ונפגשתי עם האסירים, הייתי מלאה בחששות - את מי אפגוש, איך אתחבר אליהם - אך כשנחשפתי לאנשים ולסיפורים שלהם, הבנתי עד כמה החיים שלהם יכולים להתהפך בין לילה בעקבות החלטה אחת לא נכונה שקיבלו. ישנם אנשים שהעתיד שלהם מוטל בספק לנצח בגלל טעות אחת שעשו. השקענו בזה לא מעט כסף, מחשבה וזמן. במהלך הקורס, כשראיתי את המוטיבציה של האנשים האלו להצליח וללמוד, הבנתי את גודל המעמד. אני באמת מאמינה ביכולת של האנשים האלה להשתלב בשוק העבודה ולהוסיף ערך לענף הבנייה, עם עוד ידיים ישראליות. זה היה פילוט מוצלח, וכעת נעשה הכל כדי שזה יימשך באותו האופן".

גונדר אריק יעקב, ראש אגף האסיר בשב"ס, חיזק את דבריהם, ואמר כי "אני רוצה להתחיל את השיחה בהכרת תודה לבילי, על היוזמה המבורכת הזו שהגתה וקידמה במחויבות רבה. אני רואה כאן יתרון כפול: מצד אחד, מתן אופציה נוספת לידיים עובדות לענף הבנייה, ומצד שני, הזדמנות חשובה לשנות את חייהם של אסירים משוחררים. זו המחויבות שלנו באגף האסיר, בשב"ס, וכחברה. אנו פועלים מתוך מטרה להעניק להם את הכלים להשתלב בחזרה בחברה כאזרחים תורמים, לאחר ששילמו את חובם. אחד האתגרים הגדולים ביותר של אסירים משוחררים הוא התקופה שלאחר השחרור, ובעיקר בשנה הראשונה, שבה אחוזי החזרה לכלא הם הגבוהים ביותר".

"זו כמובן לא הפעם הראשונה שאנו נותנים להם הכשרה והכנה לשוק העבודה, אבל בשונה מכל הפעמים, במיזם הזה מדובר במקצועות מבוקשים בחוץ, עם הבטחה להשמה לאחר השחרור. זה משמעותי וחשוב, וזו הסיבה שאני גם מאמין מאוד ביכולת של המיזם הזה לשנות את חייהם של האסירים המשוחררים. חשוב לציין, כי סט הכלים שמקבל האסיר המשוחרר כולל מנטורינג, שבו מתנדבים מהקהילה מלווים את האסירים המשוחררים במשך השנתיים הראשונות. המנטורים מגיעים מרקעים שונים ומסייעים לאסירים להתמודד עם האתגרים שהם פוגשים לאחר השחרור, כמו מציאת עבודה או התמודדות עם חובות קודמים. בנוסף, יש לנו מחלקת קשרי קהילה שאחראית ללוות את האסירים חצי שנה לפני שחרורם, ולסייע להם במציאת מקום מגורים, עבודה ותמיכה קהילתית. המטרה שלנו היא למנוע מהם להיכנס שוב למעגל העבריינות. הנתונים מראים שהשיטה שלנו פועלת, כשאחוזי ההחזרה לכלא ירדו בצורה משמעותית בקרב האסירים שמקבלים את התמיכה הזו. אנו רואים את ההשפעה החיובית של הפרויקט ומאמינים שההמשך יהיה אפקט פרפר: ככל שנצליח לשלב יותר אסירים, כך נתרום לחברה חזקה יותר. אני מאחל לכולנו הצלחה בפרויקט המרגש הזה", מסכם גונדר אריק יעקב.

מה הלאה? עם סיום שלב הפילוט, העבודה רק החלה. בימים אלו פועלים מובילי הפרויקט להרחיב את היריעה ולשלב יזמים נוספים מעולם הנדל"ן בתהליך. "אנחנו מתכוונים לפתח קורסים נוספים, לעזור לעוד המון אסירים משוחררים לפתוח בחיים חדשים ולהגיע למצב שבו הם יהיו חלק משמעותי בענף הבנייה ובשוק העבודה בכלל".

"אמנם אני לא יכולה לפתור מחסור של למעלה מ-100 אלף זוגות ידיים עובדות בענף הבנייה, אבל אני בהחלט יכולה לעזור במשהו קטן, שהוא בעצם גדול, שמסייע לחברה הישראלית כולה", מסכמת בילי.