בפני בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה (השופטת נאוה גדיש) התנהל עד לאחרונה הליך משפטי ומשפחתי רווי יצרים, אשר עסק באופן חלוקת עיזבון של אב מנוח בין ילדיו. ההליך עסק הלכה למעשה בשאלה - האם העיזבון יחולק בין שלושת ילדיו הביולוגיים בלבד של אב המשפחה, או שמא יחולק העיזבון לארבעה - בין שלושת ילדיו הביולוגיים, ועמם אדם נוסף, מי שהמנוח שימש גם לו כאב משך עשרות שנים.
המדובר במקרה בו אם המשפחה עלתה לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה, יחד עם בנה בן השנתיים דאז, כשזהות אביו הביולוגי כלל אינה ידועה (סביב נסיבות הקשורות באירועים שלאחר המלחמה באירופה).
בשנות השישים הכירה האם בארץ את אב המשפחה, השניים נישאו, ומאז אב המשפחה שימש גם כאביו לכל דבר ועניין של בנה הצעיר של אשתו. האם והאב הביאו יחדיו לעולם עוד 3 ילדים - הם שלושת ילדיו הביולוגיים של האב, כאשר מאז ומתמיד התנהלה המשפחה כמשפחה בת 4 ילדים, 4 אחים - שלושת ילדיו הביולוגיים של האב ואחיהם למחצה, בנה של האם.
האם נפטרה בשנת 1980, והאב נפטר בשנת 2019 (ללא שהוא מותיר צוואה - כך שעיזבונו אמור להתחלק בין ילדיו). עם פטירתו, עמדו שניים מילדיו הביולוגיים של האב יחד עם אחיהם למחצה (שאינו בנו של האב) כחזית אחידה, ועתרו בפני ביהמ"ש (כשהם מיוצגים ע"י עו"ד אור גל-און ועו"ד עפרי קידר) לחלק את עיזבון האב באופן שווה בין ארבעת האחים - כך לפי תפיסתם.
מנגד, האחות הרביעית, עתרה לחלק את העיזבון אך ורק בין שלושת ילדיו הביולוגיים של האב, תוך שלטענתה לאחיה למחצה אין כל זכות בעיזבון האב, זאת מכיוון שאין חולק שהוא אינו בנו הביולוגי, כמו גם שאין בנמצא צו רשמי המעיד עם אימוץ פורמלי מצד האב את הבן הנ"ל.
חשוב להוסיף ולהבהיר, שגם המדינה הצטרפה להליך, תוך שהיא מתנגדת לחלוקת העיזבון לארבעה חלקים שווים, גם זאת בטענה כי חרף העובדה שהאח הרביעי והבכור אכן שימש למנוח כבן משך כ- 50 שנה (ואף טיפל בו כאביו בכל השנים האחרונות לחייו), בפועל הוא אינו בנו הביולוגי ואין בנמצא אישור/צו בדבר אימוץ כדין שנעשה.
ואולם, חרף התנגדות המדינה והאחות הרביעית, בפועל ביהמ"ש קבע כי הוכח בפניו, באמצעות ראיות נסיבתיות, קיומו של הליך אימוץ כדין שמקורו בשנות ה- 60' וה- 70' של המאה הקודמת, ולפיכך העיזבון יחולק בין ארבעת ילדיו של המנוח - שלושת ילדיו הביולוגיים, וגם האח הבכור, שהנו בנה הביולוגי של אשתו של המנוח.
בית המשפט קבע: עיזבון האב יחולק בין הארבעה בחלקים שווים
ביהמ"ש קבע כן לאחר שבחן מסמכים היסטוריים מתוך רשומות משרד הפנים ותולדות המשפחה, והסיק מתוכם כי אם ואב המשפחה ביקשו לבצע אימוץ בפועל של הבן הבכור, וזאת באופן שהיה נהוג באותן שנים, טרם חקיקת חוק האימוץ העדכני. אימוץ זה נעשה, בין היתר, באמצעות הענקת שם משפחתו של האב לבן הבכור (שאינו בנו הביולוגי), סממן שעל פי נהלי משרד הפנים באותן שנים מהווה חזקה בדבר ביצוע אימוץ בפועל וכדין.
כמו כן, אין מחלוקת, ע"פ אותם מסמכים היסטוריים, כולל מתוך כתבים שכתב האב המנוח, הכתובה של הבן הבכור, עליה חתם גם האב כשליווה אותו לחופה, ועוד ועוד, כי האב ראה בבן הבכור הנ"ל כבנו לכל דבר ועניין, שווה בין שווים לשלושת ילדיו הביולוגיים - כך סבר, כך היה בעיניו וכך חש ורצה. בנסיבות אלו, ביהמ"ש לענייני משפחה, בפס"ד משמעותי וחשוב, קיבל את הטענה כי יש להצהיר שגם בנה של האם המנוחה, הנו אחד מצאצאיו של האב, מכוח ראיות נסיבתיות לפיהן האב אימץ את בנו זה - אימוץ הלכה למעשה ואימוץ כדין, אי שם בשנות ה-70' של המאה הקודמת, וזאת חרף שמסמך רשמי בנדון אינו בנמצא.
בהתאם לכך נקבע, כי עיזבון האב יחולק בין ארבעת ילדיו בחלקים שווים, כולל הבן שאינו בנו הביולוגי.
"מדובר בפסק דין שהוא לא פחות ממרגש ובעל חשיבות משפטית רוחבית. מדובר בפסק דין בסוגיה ערכית וחשובה, המוצא לחרוג מגישה פורמלית, אל עבר גישה מהותית", ציין עורך דין אור גל-און, מטעמם של שלושת האחים שעתרו להכרה בכך שגם האח הבכור ייחשב כבנו של המנוח, ובהתאם כי העיזבון יחולק בין ארבעה אחים.
עו"ד גל-און הוסיף כי: "במקרה זה נקט בית המשפט בגישה משפטית וערכית כאחד, במטרה לממש את רצון האמת של המנוח ואת תפיסתו - עליה לא היתה מחלוקת - לפיה היו לו בחייו ארבעה ילדים שווי זכויות. ביהמ"ש מצא לנתח ראיות שהיו בפניו, לפיהן, גם בהעדרו של צו אימוץ פורמלי, ניתן לקבוע כי אימוץ בפועל וכדין אכן נעשה ע"י המנוח, וכי בנה של אשתו, מי שהיה גם לבנו שלו משך כ-50 שנה, מי שהיה חלק בלתי נפרד מנימי נפשו, ייחשב גם הוא בפטירתו כאחד מילדיו, ויזכה בחלק שווה בעיזבונו".