בתאריך ה-14 במרץ חרב עלינו עולמנו. אחי האהוב והגיבור, רב נגד אורי מויאל גיבור ישראל, נרצח על ידי מחבל בן עוולה, פאדי אלטייף תושב רהט, בזמן ששהה בסניף ארומה בבית קמה כשהוא במילוי תפקידו. למרות שהמחבל הארור הפתיע אותו מאחור בדקירות סכין, בצוואר, בבטן וביד הצליח אורי ז"ל גיבור ישראל לשלוף את אקדחו האישי, וברגעיו האחרונים ניטרל את המחבל. בכך הוא הציל את חייהם של כעשרה אנשים ששהו במקום. מעניין אותי לדעת מה חשב ברגעיו האחרונים וכי מי שמכיר אותו היטב אני מאמין שהוא האמין שבפעולותיו אלו הוא מציל אחרים.
אורי מויאל ז"ל גיבור ישראל הותיר אחריו אישה, ענבל, שלושה ילדים, ספיר, לידור וליאב ושני נכדים. הוא הותיר אחריו גם תשעה אחים ואחיות ואם. הכאב, בהצטרפות שלנו למשפחת השכול, הוא איום ונורא. הכעס והתסכול הם כבדים מנשוא. איך אחינו האהוב, שהאהבה והדו קיום היו תמיד נר לרגליו נרצח דווקא על ידי תושב ישראל שנשא תעודת זהות כחולה. לכן פנינו מייד לראש הממשלה, בנימין נתניהו, לשר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, לשר הבטחון ולכל חברי הקבינט בדרישה מיידית להרוס את ביתו של המחבל הארור ולגרש לרצועת עזה את על מי שיוכח שהיה שותף למזימה הרצחנית. אנחנו ממש לא מבינים מדוע זה עוד לא קרה.
לא אנוח ולא אשקוט עד שיהרסו את ביתו עד ליסוד. אלפי אנשים כבר חתמו על העצומות שהחתמנו בנושא. לא אתן לנושא לרדת מסדר היום הציבורי. מבחינתי הכתובת הייתה על הקיר. הוא גדל בעזה ושם ינק את השינאה לישראל ולעם היהודי, כשהוא קיבל תעודת זהות ישראלית במסגרת איחוד משפחות, עוד נושא שצריך לתת עליו את הדעת, ועבר לרהט, הפיגוע כנראה היה רק עניין של זמן. הוא תכנן את הרצח הנורא ולצערי אחי היה הקורבן, רק בגלל שהיה יהודי שלבוש במדי צה"ל. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, שהגיע לנחם אותנו בשבעה, אמר שהוא יעשה הכל כדי למלא את בקשתנו ויפעל להרס את ביתו של המחבל.
אבינו, הרב עמרם מויאל ז"ל, ואמנו סוזן, תיבדל לחיים ארוכים, חינכו את כולנו לאהבת האדם, ללא הבדלים של דת גזע או מין. בתפקידי כיו"ר הסתדרות עובדי הבניין והתעשיות הנלוות, אני דואג לכל פועל ופועל. לא רק לעובדים היהודים, גם לעובדים המוסלמים, הזרים ולעובדים הפלסטינים. לכן זה כואב כל כך שאחי האהוב נרצח על ידי ערבי עם תעודת זהות ישראלית.
אני ביקרתי פעמים רבות ברהט ואני יודע שכמעט רוב התושבים שם הם שוחרי שלום ודו קיום. היו שם מעשי גבורה רבים ומתנדבים שסייעו לכולנו מאז ה- 7 באוקטובר. בין הנרצחים היו גם בדואים, כאשר מחבלי החמאס הנאצים לא הבדילו בינם לבין הנרצחים היהודים. אבל לאחרונה התגלו שם כמה עשבים שוטים מדאיגים שחייבים לגדוע אותם בטרם יצמחו לעשבי פרא. בנוסף בסוף חודש שעבר היה את פיגוע הדקירה בבאר שבע, כשתושב רהט, המחבל, נאג'י אבו פרייח, דקר קצין בצה"ל, נורה למוות על-ידי חייל שנכח בזירה. המגמה המדאיגה הזו הגיעה לשיא כשבהתארגנות שנחשפה בימים האחרונים, התארגנות שתכננה לחטוף ולרצוח את השר לביטחון לאומי, היו חברים בהתארגנות מספר תושבים מרהט.
שלושת המקרים האלו מדליקים נורת אזהרה ענקית. מדינת ישראל סבלה מאוד ועדין סובלת במלחמה הקשה הזו. כבן למשפחת השכול אני שולח את השתתפותי לכל אחד ואחד מכם. מי כמוני יודע איזו הרגשה נוראה זו ואני מתפלל יחד עם כל עם ישראל להחזרת החטופים.
אני פונה מכאן שוב לראש הממשלה, לכל חברי הממשלה ולאנשי מערכת הבטחון. זה לא יחזיר לנו את אחינו האהוב, אבל הרס ביתו של המחבל הארור ולגרוש לרצועת עזה את כל מי שיוכח שהיה שותף למזימה הרצחנית יבהיר לכולם, שממשלת ישראל לא עברה לסדר היום על המעשה הנורא. זה יזהיר ואותת לכל מי שחושב לעשות פיגועים נוראיים כאלו, שלא רק הוא יסבול, אלא גם כל בני משפחתו וכל מי שהיה שותף יחד איתו לביצוע הפיגוע הרצחני שזעזע את משפחתנו.
כאח שכול אני גם מבקש משר הבטחון, יואב גלנט, שהביע נכונות בנושא, לעגן בחוק עד יום הזיכרון השנה, את זכויותיהם של האחים השכולים. לצערי הרב נוספו רבים כאלו מאז ה-7 באוקטובר והאבל שלהם הוא לא פחות מבני המשפחה האחרים. אף אחד לא מצפה להיות לפתע אחות או אח שכול, ולכן ראוי שהמדינה תכיר בהם ותסייע להם אחרי האסון שפקד אותם הן מבחינה נפשית והן הכלכלית, הנחמה היחידה אם אפשר להגדיר זאת כך זה שאחי אורי מויאל ז"ל הלך לעולמו כגיבור ישראל והוקר ככזה.