המלחמה טרפה את הקלפים בענף הבנייה. הסינים שרפו את הגשרים. גם מולדובה הפסיקה לשלוח אלינו עובדים מהפחד. 6,000 עובדים זרים מתוך 22 אלף שהיו בארץ ערב השביעי באוקטובר ברחו חזרה לארצם. וזאת, כידוע, כאשר כ-100 אלף עובדי בניין פלסטינים תחת סגר ביטחוני עד הודעה חדשה; התוצאה היא שאתרי בנייה רבים נותרים סגורים או עובדים ב-50% מהיכולת שלהם, עקב מחסור משמעותי בידיים עובדות.
למרות המצב הקריטי בענף הבניה, המענה תחילה היה איטי ומסורבל ומלא בחסמים בירוקרטיים, כאשר רק היום, כמעט שישה חודשים בתוך המלחמה והמשבר בענף, קצב ההגעה של העובדים הזרים הולך ומתגבר. עד כה הגיעו לארץ כמה אלפים בודדים בלבד, רובם מהודו, וכמה בודדים מסרי לנקה. זה לא אמור להיות ככה.
לצערי, קולות שונים ובעלי אינטרסים טוענים קבל עם ועדה כי תאגידי כח האדם בענף הבנייה הם אלו שמכבידים על תהליך גיוס העובדים, אך התמונה שונה לחלוטין. תאגידי כח האדם, שעשו מאמצים אדירים בתחילת המלחמה והובילו בהצלחה מתווה להחזרת עובדים זרים שעבדו בארץ מעל 5 שנים, והחזרת העובדים שברחו מהמלחמה, יודעים להביא לכאן 50 אלף עובדים תוך חודש וחצי-חודשיים מהיום, כפי שהיה בשנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים. מה שצריך זה רק לשחרר את כבלי הבירוקרטיה ולתת לנו לעשות את מה שאנחנו יודעים.
היסטוריה, רבותיי: ניתוח המצב
לאורך שנים רבות, עוד לפני תקופת משה כחלון כשר האוצר ועד ממשלת בנט, מכסת העובדים הזרים בענף הבנייה עמדה על 15 אלף, שזה טיפה בים לעומת כ-100 אלף העובדים הפלסטינים. למרות כל ההצהרות והניסיונות להסביר למקבלי ההחלטות בממשלה את הבעייתיות בהסתמכות על העובדים הפלסטינים, ואת זה שאי אפשר להתעלות עליהם מבחינת השכר, עד ממשלת בנט אף אחד לא רצה לשמוע על הגדלת המכסה של העובדים הזרים. השר כחלון אמנם שם את הנדל"ן בראש סדרי העדיפויות, אך פספס את הדבר המרכזי שהיה צריך לעשות, וזה להביא עובדים זרים בלי סוף כדי שתהיה אלטרנטיבה לעובדים הפלסטינים.
הממשלה של כחלון אמנם פתחה את האפשרות להביא לכאן חברות בנייה זרות, אבל הן היו מאד פונקציונליות, לא הגיעו בכמויות גדולות ולא קידמו את המטרה שלשמה הגיעו - בנייה בטכנולוגיות מתקדמות ובמסה של עובדים. חברות הבנייה הזרות הביאו עימן כ-6,000 עובדים סך הכל, וככה מצאנו את עצמנו עם 20 אלף עובדים לאורך התקופה, לעומת כ-100 אלף פלסטינים כאמור. חוסר איזון משווע. כבר אז היו קבלנים שהעדיפו לעבוד עם עובדים זרים ולא עם פלסטינים, אחת הסיבות היא שהם התאימו יותר לשיטות בנייה מסוימות. עקב המכסה הנמוכה של העובדים הזרים, הביקוש אליהם היה גבוה מההיצע והמחיר לעובד הזר עלה, מה שהשפיע גם על מחיר הדירה לצרכן.
כמה שנים לאחר מכן, בתקופת בנט-שקד-ליברמן, מכסת העובדים הזרים עלתה ל-30 אלף, אך רשות האוכלוסין וההגירה לא הצליחה לגייס מספיק עובדים כדי לממש את המכסה. הממוצע היה בין 18 אלף ל-22 אלף עובדים זרים ערב המלחמה. הטעות הנוספת הייתה - שמו את כל הביצים על סין. כך, נוצר פה מונופול סיני של עובדים זרים בענף הבנייה, בתוספת מעט עובדים מולדבים, שבאו בכמויות קטנות.
ואז מגיעה המלחמה
כפי שאמרתי קודם, המלחמה משנה את הכל. האזהרות שלנו לגבי הפלסטינים התממשו, ויום אחרי השביעי באוקטובר אנחנו מוצאים את עצמנו עם 16 אלף עובדים זרים במקום 22 אלף, אפס עובדים פלסטינים מתוך כ-100 אלף שהיו, וכמה אלפים בודדים של עובדים בעלי תעודת זהות כחולה.
תוך זמן קצר ובעבודה מרשימה, כאמור, התאגידים הצליחו להחזיר את כמות העובדים הזרים בענף הבנייה ל-22 אלף ואף לגייס 2,000 עובדים נוספים שיגיעו עד אפריל, כך שבניגוד למה שרבים חושבים - תוך ארבעה חודשים בלבד מתחילת המלחמה מספר העובדים הזרים בענף הבנייה זהה ואף גדול מכפי שהיה ערב המלחמה. רק כדי לסבר את האוזן - למדינה לוקח כשנה וחצי להביא כמות כזאת של עובדים (8,000), ואנחנו עשינו זאת בארבעה חודשים.
ודווקא אז נופלת החלטת ממשלה שתוקעת את הכל - בניגוד למתווה הגיוס החופשי שהיה בסוף שנות ה-90 עד תחילת שנות ה-2000, כאשר התאגידים הביאו את העובדים עם מיונים משלהם יחד עם חברות הבנייה, שהן כאמור הלקוחות שלהם - הממשלה החליטה לערב גורם נוסף בהליך, שרק מעכב אותו.
מתווה הגיוס החופשי שהיה בשנות ה-90 גרם לכך שההגעה של העובדים הייתה מאד מהירה. לא הייתה בירוקרטיה כמו היום, והמכסה תמיד הייתה מלאה. עם זאת, ההחלטה שנופלת היא שהתאחדות הקבלנים תהיה מעורבת במיונים שנעשים במדינות עצמן, וכן שמכל מדינה יהיו כ-1,000 עובדים מינימום כדי להביאם לארץ. ההחלטה האחרונה גורמת לכך שמספר המדינות הוא מוגבל. במקום שיעשו זאת בהליך מהיר בו כל תאגיד כח אדם מגייס כמה מאות עובדים ומביא אותם לארץ, כעת יש צורך לסחוב גוף נוסף ולארגן ימי מיונים של כמה אלפי עובדים, מה שמושך תשומת לב רבה מצד השלטון המקומי, ועוד בירוקרטיה, תיאומים ועיכובים. זאת אחת הסיבות שנותרנו רק עם הודו.
הפתרון: שחרור כבלי הבירוקרטיה
עד כה, התאחדות הקבלנים מיינה בהודו 19 אלף עובדים סה"כ בשני מחזורי גיוס, מתוכם כ-9,000 עובדים שיקבלו היתר ויגיעו לארץ. מדובר בשרשרת בירוקרטית מאד מורכבת הכוללת בדיקות רפואיות של העובדים בארצם, חתימה על אישור נוטריוני, אישור העלאה למטוס, זמן התארגנות עם המשפחות, ועוד. כל אלו מעכבים את הגעת העובדים בחודשיים לפחות, מאשר היה אפשרי ללא כל הבירוקרטיה.
אין שום היגיון בכך שהתאחדות הקבלנים, גוף בעל אינטרסים ברורים, יהיה זה שימיין ולמעשה יהיה מעורב בהליך גיוס העובדים הזרים. צריך לזכור שחברות הבנייה הן למעשה הלקוחות שלנו, והן אלו שמשלמות את העמלות, את האגרות ואת כלל העלויות. אם המדינה רוצה לערב גורם נוסף בהליך, עדיף שזה יהיה גורם חסר פניות, כמו חברת מהנדסים גדולה שתמיין את העובדים ותעבוד בצמוד אלינו תאגידי הבנייה.
משרד הפנים ברשות השר משה ארבל, וכן מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון מר יהודה מורגנשטיין, יצרו מתווה חדש הדומה לשיטת הגיוס בתחילת שנות ה-2000, משוחרר מכבלי בירוקרטיה; על פי המתווה, תאגידי כח האדם יגייסו עובדים מכל מקור אפשרי ללא תלות במינימום של 1,000 עובדים במדינה מסוימת ולאחר שנעשו מיונים בשיתוף הלקוחות שלו, כאמור חברות הבנייה, ויזרימו במהירות 10 אלף עובדים בזמן קצר ביותר. כך, באמצעות המתווה הנ"ל, שיביא כאמור 10 אלף עובדים תוך זמן קצר, בתוספת העובדים מהודו שקצב הגעתם מתגבר בימים אלו - נוכל להגיע תוך חודשיים מהיום ל50,000 עובדים זרים חדשים בענף.
צריך לזכור שתאגידי כח האדם מתפרנסים מהגעת העובדים הזרים. בלעדיהם, אין להם זכות קיום. כהוכחה לכך 4,000 עובדים מהודו שנמסרו לתאגידים מטעם גיוס המדינה ולא במסגרת גיוסים פרטיים, ונצרכו על ידי התאגידים בזמן קצר. התאגידים יכולים להכיל כל כמות ובעיקר עכשיו, כשנפתחו כמה עשרות תאגידים חדשים, כך שכח הצריכה של התאגידים הוא ללא הגבלה, והמוטיבציה בשמים.
כדי לעשות זאת, ולהציל את ענף הבנייה, הפתרון הוא ברור: שחרור כבלי הבירוקרטיה, ויתור על מיוני ההתאחדות וחזרה למתווה הגיוס החופשי כפי שהיה בסוף שנות ה-90 עד תחילת שנות האלפיים. בדרך הזו נוכל להביא לכדי 50 אלף עובדים זרים, מתוך 65 אלף שהמכסה מאפשרת, תוך חודש וחצי-חודשיים מהיום.
נכתב על ידי אלדד ניצן, יו"ר התאחדות תאגידי כח אדם זר בענף הבניה.