יישובים וקיבוצים בגליל העליון, הנמצאים קרוב לגדר הגבול עם לבנון, פונו בעקבות המערכה המתפתחת מול חיזבאללה, והסכנה בפגיעת רקטות. גם קריית שמונה, העיר נותנת השרותים באזור הזה, התפנתה. אולם, החלטה שרירותית של המדינה, קובעת ש-8 קיבוצים בגליל העליון לא מפונים, כיוון שהם רחוקים מעט יותר מהגבול - עניין של מטרים ספורים.
כך, יוצא שהתושבים שם, שלא מקבלים סיוע מהמדינה ואין להם את האפשרות הכלכלית להתפנות עצמאית למקום בטוח יותר, חיים באזור מלחמה.
"תנו לי לספר על המציאות האיומה שאנחנו חיים בה", מצייץ עומר מיכאלי, תושב שמיר ואב לשלושה, בדף הטוויטר שלו. "אנחנו גרים בקיבוץ בגליל העליון, קרוב מאוד לגבול. המדינה, החליטה באופן רנדומלי על 8 קיבוצים שלא יפונו - כי הם לא עומדים בתנאי שקר כלשהו. ואין כמו לחיות באזור מלחמה: בומים ומטוסים בלי סוף, אין איפה לעשות קניות, אין רופא בקרבת מקום, שלא נדבר על תרבות ופנאי".
חברים - אני חייב את עזרתכם.
— Omer M (@omermic) February 19, 2024
זה יהיה קצת ארוך, מתנצל.
תנו לי לספר על המציאות האיומה שאנחנו חיים בה: אנחנו גרים בקיבוץ בגליל העליון, קרוב מאוד לגבול. המדינה, החליטה באופן רנדומלי על 8 קיבוצים שלא יפונו - כי הם לא עומדים בתנאי שקר כלשהו. ואין כמו לחיות באזור מלחמה:
"מעבר לקשיים האלה, הילדים שלנו מתמודדים עם קשיים חינוכיים וחברתיים והיעדר מסגרת לימודית מתאימה. כיוון שאנחנו חיים באזור מלחמה, לילדים מא' ועד ו' יש מסגרת למשך 4.5 שעות ביום צמודת מקלט. הם מקבלים מעט מאוד שיעורי העשרה, כמעט ללא לימודי ליבה, ולכל שתי כיתות (ג', ד') יש מורה אחת שאמורה ללמד את כל התכנים מבלי שיש לה מחליפ.ה במידת הצורך. המורה חולה? אין לימודים".
לדבריו, פניות התושבים לקבלת עזרה, בדמות מורות חיילות לדוגמה, נענו בתשובות הזויות - "הצבא לא מוכן שהחיילות יעברו את קו עמיעד. בעוד אנחנו וילדינו לא מפונים וסופגים את המלחמה על בסיס יומיומי, הצבא לא מוכן שחיילות יגיעו הנה לסייע כדי לא לסכן אותן! עולם הפוך. ילדינו לא הפקר!", מסכם עומר בציוץ קורע הלב.