בית משפט השלום בתל אביב קיבל לאחרונה תביעה שהגיש בעל דירה בעיר נגד יזמיות שביצעו פרויקט פינוי-בינוי בבניין בו הוא גר, בשל איחור במסירת הנכס החדש. השופט יאיר דלוגין דחה את ניסיון היזמיות לתרץ את האיחור בגורמים כגון הזמנת שינויים מטעם בעל הדירה, או חפירות עתיקות בתקופת הבנייה, אך הסכים לאשר הקלה בעקבות תירוץ אחד, שלטענתו כן השפיע על משך הזמן של הבנייה.
זה הסיפור: באפריל 2004 חתמו התובע ובעלי שבע הדירות הנוספות בבניין על הסכם פינוי-בינוי מול הנתבעות, חברות נדל"ן שנבחרו לבצע את הפרויקט. במסגרת ההסכם התחייבו היזמיות כי הדירות החדשות יימסרו לבעליהן תוך שנתיים ממועד פינוין, כאשר כל יום איחור יזכה את הבעלים ב-20 דולר פיצוי. עוד הוסכם, שבתקופת העבודות תשלמנה היזמיות לבעלי הדירות 2,800 שקל בחודש, כהשתתפות בשכר דירה.
מסיבה מסוימת רק כעבור 12 שנה מחתימת ההסכם הודיעו היזמיות לתובע שעליו לפנות את הדירה לצורך תחילת העבודות. התובע פעל כדרישתן ומסר להן את המפתח. בסופו של דבר הדירה החדשה נמסרה לו במאי 2021, במועד מסוים לאחר הדד-ליין של השנתיים.
"כל עיכוב שניתן היה לצפות אותו מראש היה צריך להילקח בחשבון מראש"
בנסיבות אלה הוא עתר לפיצוי של 183,400 שקל עבור האיחור במסירה. מנגד טענו היזמיות שבמהלך הבנייה נגרמו עיכובים של כשנתיים שאינם בשליטתה - כמו פרוץ משבר הקורונה, הזמנת שינויים מטעם התובע והודעת רשות העתיקות על ביצוע חפירות באתר הבנייה - המצדיקים לפי ההסכם לדחות את המסירה. מכאן שלשיטתה לא נגרם איחור המצדיק פיצוי.
השופט דולוגין ציין שלפי ההסכם, איחור של יותר מ-120 יום במסירת הדירה עולה כדי הפרת חוזה, ומשחרר את התובע מלהסתפק בפיצוי מוסכם בסך 20 דולר ליום. מכאן הוא ניגש לבחון את משך האיחור, ובתוך כך את טענת היזמיות לכוח עליון הפוטר אותן, לשיטתן, מאחריות לעיכוב.
בהקשר לכך הבהיר שלפי הפסיקה שהייתה נהוגה בתקופת ההסכם, איחורים הנובעים מסיבות שניתן היה לצפותן מראש אינם יכולים להיחשב טעם מוצדק שלא לשלם פיצוי, "שכן ההתחייבות למסור דירה במועד נקוב מכילה את כל הנדרש כדי לעמוד בכך, ועל כן כל עיכוב שניתן היה לצפות אותו מראש היה צריך להילקח בחשבון מראש".
בהתאם נקבע כי היה על היזמיות לצפות אירועים כדוגמת התערבות רשות העתיקות בבנייה. תמיכה לכך נמצאה בכך שהיזמיות הסכימו בזמן אמת לפצות את בעלי הדירות על העיכוב בשל החפירות שביצעה הרשות. גם בקשת השינויים מצד התובע - בפרט כשמדובר בשינויים מינוריים בלבד אשר הוזמנו טרם הבנייה - לא הצדיקה לקזז את האיחור בגינה מתקופת העיכוב הכוללת.
מן העבר השני קיבל השופט את טענת היזמיות שלפיה לא היה עליהן לצפות את השלכות הקורונה. "יש להודות על האמת שאין צורך להיות מומחה כדי להבין שמגפת הקורונה בישראל השפיעה על ענף הבנייה וללא ספק גרמה לעיכובים בבנייה", כתב. הוא העריך את העיכוב שנבע מהמגפה בשלושה חודשים.
מסקנתו הייתה כי האיחור בר-הפיצוי עומד על 19 חודשים. מאחר שמדובר באיחור העולה על 120 יום, הרי שעל היזמיות לפצות את התובע בהפרש שבין השכירות הראויה בתקופת האיחור (שהוערכה בכ-6,500 שקל לחודש) לבין ה-2,800 שקל לחודש שקיבל לפי ההסכם. בנוסף נפסקו לתובע הוצאות משפט וכן 20 אלף שקל עבור שכר טרחת עו"ד ועוגמת נפש.