יזם בנייה ו-26 דיירי בניין בנתניה, תבעו בבית המשפט המחוזי מרכז את שכנם בעל 100 אחוזי נכות, המרותק לכיסא גלגלים, וזאת בדרישה לרשום חלק מגינתו הפרטית כרכוש המשותף של הבניין, לצורך הצבת צובר הגז של הבניין - בתוך שטח גינתו הפרטית. זאת, לאחר שמטעמי בטיחות, הוציא הנתבע את צובר הגז מגינתו, באמצעות חברת הגז.
הנכה רכש את דירת הגן לפי מפרט מסוים וכשעבר להתגורר בדירה גילה לתדהמתו את הצובר בגינתו. הצובר לא סומן באף תשריט ולא נטען בפניו כשרכש את הדירה, כי צובר הגז המהווה רכוש משותף, ממוקם בגינתו. כשעלה החשש כי מיקום הצובר אינו בטיחותי, פנה הנתבע לחברת הגז שהסכימה עימו, הוציאה את צובר הגז ובמקומו התקינה בלוני גז בחניון העילי של הבניין.
לאחר שנרשם הבית המשותף תוך הצמדת מלוא הגינה לדירתו של הנתבע, ומבלי שהוזכר צובר הגז, פנו דיירי הבניין והיזם לנתבע, וביקשו ממנו להסכים לכך שצובר הגז יחזור לגינתו, חלף בלוני הגז שהתקינה חברת הגז, ובהתאם יתוקן צו רישום הבית המשותף, כך שהחלק מגינתו הפרטית, בו יוטמן צובר הגז, יהפוך לרכוש משותף של כלל דיירי הבניין.
מאחר והנתבע סרב, היזם ו-26 דיירי הבניין תבעו אותו וביקשו 'לתקן' את צו רישום הבית המשותף, בטענה שמגיש הבקשה טעה כשלא כלל את השטח שבו הונח במקור צובר הגז, כחלק מהרכוש המשותף.
בא כוחו של הנתבע, עו"ד און איל ינקו - המתמחה בתביעות בתחום הנדל"ן, טען בבית המשפט כי כשמבקשים לשנות פרטים שנרשמו בטאבו, אחד התנאים הוא להוכיח כי הבקשה המקורית לרישום הבית המשותף נעשתה בתום לב. הוא טען, כי במקרה זה, אין מדובר בתום לב, אלא בניסיון להכשיר את השרץ של הקמת צובר ללא תכנון מתאים לכך ו/או קבלת היתר כדין לכך. היינו, כי הצבת הצובר בגינתו הפרטית של הנתבע בזמן רישום הבית המשותף, הייתה לא חוקית מאחר והיא נעשתה מבלי שניתן לכך היתר כדין מהוועדה המקומית לתכנון ובנייה.
בית המשפט המחוזי קבע, כי את הצובר יחליפו באופן קבוע בלוני גז לכל הבניין, ואלו יאוחסנו באזור החניה של הדיירים ואשר מהווה חלק מהרכוש המשותף, ולא בגינתו של הנתבע. כתוצאה מכך, הרוויח הנתבע שטח נוסף לגינתו הפרטית.