האם דווקא הטיעון הסביבתי יביא לסיומה של המלחמה בעזה?

עם תחילת הפעלת פרויקט הצפת המנהרות במי ים, מיהרה מועצת זכויות האדם באו"ם לפרסם אזהרה לפיה "ההצפה עלולה לגרום לסיכון אמצעי קיום הכרחיים להישרדות תושבי עזה ואף להביא לנזק סביבתי רחב, ארוך טווח וחמור".

טיעונים סביבתיים מסוג זה עלולים להתברר ככבדי משקל בדעת הקהל, במיוחד זו האירופאית ואף בקרב מקבלי החלטות. הטיעון המוסרי, בו כול צד כביכול נאחז עלול לקבל לפתע חיזוק מהטיעון הסביבתי לטובת הגבלת פעילות ישראל במיגור הטרור.

בראיון מיוחד, שאלנו את עו"ד גידי פרישטיק האם יש דבר או שניים בטענות על נזק סביבתי שישראל גורמת מהלחימה בעזה ומהזרמת מי ים במנהרות, ומה היא הפגיעה הסביבתית האמיתית שהמלחמה הביאה והעולם צריך לשים לב אליה.

עו"ד גידי פרישטיק, מנהל מחלקת הגנת הסביבה וקיימות במשרד עוה"ד מיתר, הוא מומחה בנושאי זיהומי האקוויפר (מי תהום). הוא הוביל את רוב התביעות בישראל בנושא זיהומי מי התהום ובין השאר כנגד מפעלי התע"ש ברמת השרון וברחובות. בשבועות האחרונים הודיעה המדינה במסגרת עתירת בג"ץ שהגיש כי תשקיע מאות מיליוני שקלים בטיהור האקוויפר שזוהם. פרישטיק מכהן כיו"ר ועדת איכות הסביבה בלשכת עורכי הדין.

עו"ד פרישטיק: "אי אפשר לזהם משהו שכבר מזוהם מאד. ועידת האו"ם לסחר ופיתוח היא שקבעה מפורשות כבר בשנת 2015 כי 95% ממי התהום של עזה כבר אינם ראויים לשתייה. הסיבות המרכזיות לכך אז היו התשתית הרעועה מאוד של צנרת המים והביוב ברצועה, שאיבת יתר של מי תהום וכמות הכלור הגבוהה שבמים וטיפול לקוי של הרשויות ברצועת עזה. כתוצאה מכך, כבר אז המים מלוחים מאוד והתושבים לא השתמשו בהם, אלא לצורך היגיינה וניקיון בלבד. מקור המים הטבעי היחיד ברצועת עזה הוא אקוויפר החוף. מאז המצב רק החמיר ובשל כך האוכלוסייה בעזה נסמכה כמעט רק על שאיבה של מי תהום שבאקוויפר".

עו"ד פרישטיק: "במסגרת הסכם קהיר משנת 1994 הועברו מערכות אספקת המים ופינוי השפכים ברצועת עזה לשליטת הפלסטינים. למעשה מזה 30 שנה הפלסטינים הפכו לאחראים בלעדיים על הניהול, הפיתוח והתחזוקה של מערכות המים והביוב. היוצאים מן הכלל היו היישובים הישראלים, בעיקר בגוש קטיף, בהם נשארו בבעלות ישראלית הקידוחים, הצנרת וברכות האיגום.

בספטמבר 1995 נחתם בוושינגטון הסכם הביניים (אוסלו ב') בין ישראל לפלסטינים. ההסכם כולל פרק נרחב בנושא המים והביוב. במסגרת זו הוסכם על העברת 5 מיליון מטרים מעוקבים בשנה מישראל לרצועה, ומאידך שהפלסטינים לא ינקטו פעולות העלולות להביא לזיהום הסביבה ושהביוב יטופל כראוי. אגב, עם יישום תוכנית ההתנתקות בשנת 2005 הועברו לרשות הפלסטינית גם אותם מערכות המים והביוב ששרתו את היישובים הישראלים ובהן 25 בארות מים, בריכות אגירה ומערכת הובלה מפותחת. בסופה של ההתנתקות כל מערכות המים והביוב ברצועת עזה היו בשליטה פלסטינית".

עו"ד פרישטיק: "בפירוש כן. לאחר יציאת ישראל מהרצועה נקדחו בה, בעיקר תחת שלטון חמאס שהשתלט על הרצועה בחודש יוני 2007, למעלה מ-3,000 קידוחים פיראטיים. קידוחים אלה הביאו לפגיעה קשה באיכות מי אקוויפר עזה ובמשק המים הכולל של הרצועה. מצב זה נמשך ורק מוסיף להחמיר. הפלסטינים שאבו ושואבים כמויות מים גבוהות".

"כך למשל, בשנת 2012 תחת שלטון חמאס עמד ניצול אקוויפר על 185 מיליון מ"ק כשכמות המשקעים השנתית הממוצעת עומדת על 55-60 מיליון מ"ק. כתוצאה מכך גירעון המים המצטבר הולך וגדל, אפילו בשנים שבהן חל גידול ניכר בכמות הגשמים. ככל שרמת מי התהום נמוכה יותר מגובה פני הים, בגלל שאיבת יתר, כן גובר חלחול מי ים מלוחים. בנוסף לכך קיימת תופעה מתמשכת של חדירת מי שפכים אל האקוויפר. מבחינה אקולוגית הפגיעה באקוויפר מחמירה, והמחקרים הראו על עלייה מתמדת במליחות המים תחת שלטון חמאס".

עו"ד פרישטיק: "96.2% ממי האקוויפר המסופקים ברצועה לשימושים ביתיים מסוכנים לשתייה. בשל תשתית המים המיושנת ברצועה, אגב, כ-40% מהמים המסופקים לשימוש ביתי אבדו בדרך לבתי התושבים, לפני המלחמה כמובן. גם המים הזורמים בברזים אינם ראויים לשתייה. לכן תושבי עזה צמצמו את צריכת המים שלהם ורכשו ערב המלחמה מים מותפלים מספקים פרטיים לטובת שתיה ובישול. תושב עזה ממוצע אינו בזבזן. הוא צרך בממוצע, ערב כניסת כוחות צה"ל לרצועה בגין מלחמת חרבות ברזל 70 ליטר מים ביממה, פחות מהמינימום שקבע ארגון הבריאות העולמי לאורח חיים תקין, שהם 150 ליטר לנפש ביממה".

"בשל הגברת הביקוש על ההיצע, מחירי המים ברצועה האמירו עוד לפני חרבות ברזל. הם הגיעו לכדי כשליש מההכנסה של משפחה עזתית המושקע בקניית מים. זאת אף על פי שלפי נתוני האו"ם עלות המים אינה אמורה לעלות על 5% מהכנסות משק הבית. עכשיו המחסור עוד גובר וזה מסביר את התמונות שאנו רואים של התנפלות תושבים על משאיות המובילות בקבוקי מים".

"יש לציין כי במרץ 2015 ישראל הודיעה על הכפלת מכסת המים לרצועה באמצעות צינור חדש באזור נחל עוז. מאז מותרת העברת עד 10 מיליון מטר קוב מים בשנה לרצועת עזה. 5 מלמ"ק מתוכם בשני צינורות ישנים המכונים "בני סוהילה" ו-"בריכת סעיד" ו-5 מלמ"ק נוספים בצינור החדש. ישראל מכרה עד המלחמה את המים לעזתים בתעריף של 2.57 שקל למטר קוב מים בצינורות הישנים ו-3.54 שקל למטר קוב מים בצינור "נחל עוז". התשלומים קוזזו על ידי משרד האוצר באופן חודשי. צרכן ישראלי משלם על קוב מים מחיר כמעט כפול".

עו"ד פרישטיק: "במצב דברים בו תחת שלטון חמאס נהרסו לחלוטין מקורות המים בעזה והאקוויפר כולו הומלח עוד טרם מלחמת חרבות ברזל, יהא זה אך ציני להאשים את ישראל בהזרמת מי ים בכמות מוגבלת, יחסית, לטובת פגיעה במנהרות הטרור. בכול תביעות הנזיקין בארץ ובעולם לא הוכר נזק זיהום של אקוויפר כשהוברר שהאקוויפר היה גם כך מזוהם. מים אלו, גם אם יחדרו לאקוויפר ולא ינוקזו לים, ימליחו אך במעט את האקוויפר המלוח כבר עתה באופן שאינו מאפשר שימוש בו לצרכים ביתיים. הטיעון היה יכול אולי להתקבל יותר אם הדגש הסביבתי היה על פסולת הבניין והאבק, המכסים עתה חלקים נרחבים מהרצועה בגלל הלחימה. בבוא הזמן בוודאי יהיה צורך להרוס בנינים רעועים רבים נוספים, אין ספק שמדובר באתגר סביבתי רציני היכן לטמון פסולת עצומה זו וכיצד ניתן למחזר, לפחות את חלקה לשימוש חוזר בבניה".

"מאידך, הדגש הסביבתי אותו בהחלט יש להדגיש בימים אלו מצד ישראל - הוא דווקא הפגיעה האמיתית והקשה הנגרמת מחסימת השייט בים האדום בידיי החותים, באופן המאריך שייט אוניות הנאלצות לעקוף את אפריקה בשייט של כ-15 ימי שייט נוספים לאלפי כלי שייט".

"הצטברות סך פליטות גזי החממה הנגרם כתוצאה ישירה מכך יוצר "תביעת רגל פחמנית" עצומה, בלתי מתוכננת ומיותרת לחלוטין. פגיעה סביבתית קשה, הגדולה בכמה סדרי גודל מהפגיעה הנטענת לגבי עזה. למיטב ידיעתי טרם זכתה לגינוי מצד מוסדות האו"ם".