החקלאות הישראלית, הממוקמת על גבולות המדינה, מעבדת את האדמות החקלאיות עד לתלם האחרון ומייצרת גם ביטחון מזון - היא המגן האנושי של מדינת ישראל.
"במלחמה על החקלאות המקומית אסור למדינת ישראל להפסיד", אומר עמית יפרח, מזכ"ל תנועת המושבים ויו"ר התאחדות חקלאי ישראל, אותו פגשנו לראיון מיוחד, בו הוא מסביר את החשיבות הלאומית הגדולה של החקלאות בישראל ומציע תכנית עבודה לממשלה לימים שאחר המלחמה.
"המלחמה פתחה את העיניים לאזרחי המדינה, לכולנו"
"כבן למשפחת חקלאים שהוריו הקימו את מושב אוהד בעוטף עזה, זכיתי להיות חלק מהקהילה המדהימה של העוטף; כמזכ"ל תנועת ההתיישבות הגדולה ביותר במדינה, המייצגת את המושבים ברחבי הארץ, התרעתי פעם אחר פעם שיישובי עוטף עזה וגבול לבנון הם המגן האנושי של מדינת ישראל, והחקלאות בה היא כיפת הברזל", אומר יפרח.
"שנים על גבי שנים ניהלנו מאבקים מול ממשלות אטומות שהצרו את החקלאות הישראלית, חלקן אף תוך פיזור שקרים וסיסמאות אשר החלישו את החקלאים וחיזקו את רשתות השיווק והיבואנים, באמצעות מדיניות של ייבוא שפגעה אנושות במשקים חקלאים - ללא כל הוזלה במחיר לצרכן הישראלי".
"כל זה היה טרם השבת הנוראה ב-7 באוקטובר. מאז, מדינת ישראל כולה התעוררה לתופת, לטרגדיה לאומית - למלחמה. תושבי עוטף עזה הגנו בגופם על מדינה שלמה, והכתובת שהייתה על הקיר במשך שנים הפכה לבבואה של מראה שהתנפצה לרסיסים בעיניים של כל מדינת ישראל".
"מלחמת חרבות ברזל, פגעה באופן משמעותי בחקלאות הישראלית. לולים ורפתות ניזוקו משמעותית, אדמות חקלאיות הפכו לשטחי מלחמה או לשטחי כינוס, כשלא ניתן כיום להגיע לאדמות חקלאיות כדי לעבד, לזרוע, לשתול וגם לקטוף; עשרות עובדים זרים נרצחו או נחטפו וגל העזיבה ההמוני של העובדים הזרים הנותרים, הביא את הישראלים היפים להתנדב למען החקלאים וייצור המזון המקומי. המלחמה פתחה את העיניים לאזרחי המדינה, לכולנו".
"עם תחילת המלחמה הקמנו בתנועת המושבים והתאחדות חקלאי ישראל חמ"ל אשר פועל עבור מושבי התנועה מצפון ודרום כאחד, במטרה לסייע לקהילות שפונו מביתן ומבצרן להתמודד עם המציאות החדשה שנגזרה עליהן, ללוות ולחבק ובעיקר לפעול לשימור חיי הקהילות המדהימות שיש במושבים האלה".
"החקלאות בעוטף עזה ובגבול לבנון אחראית על חלק משמעותי בביטחון המזון שלנו, ומהווה תשתית לאומית ותזונתית עבור אזרחי ישראל. בכלל סבבי הלחימות והמלחמות החקלאים, החשופים במספר חזיתות, יוצאים לשטחי אש כל בוקר, מעבדים, קוטפים, משקים, חולבים את הפרות, אוספים את הביצים ומחרפים נפשם על מנת לא לעצור את התוצרת הטרייה שתגיע לאזרחי המדינה, כי חקלאות איתנה היא בטחון תזונתי".
מה מדינת ישראל צריכה לעשות כעת?
כדי לשקם את נזקי המלחמה בחקלאות, על מדינת ישראל להבין את התועלת הלאומית שיש בחקלאות ולפצות את החקלאים ביד נדיבה כדי שיוכלו לעמוד על הרגליים ולהמשיך להתקיים, כי משק שנסגר אף פעם לא ייפתח שוב. יש לגייס אלפי עובדים זרים, לשקם את הלולים והרפתות, לזרוע ולשתול לעונות הבאות, לדאוג לתיעדוף של החקלאי הישראלי על פני סחורה מיובאת ולהשקיע בדור הצעיר בחקלאות.
בנוסף, על מדינת ישראל אף להפנים כי תנאי הפתיחה של החקלאות הישראלית הם בלתי אפשריים בהשוואה עולמית - מדינה מדברית, משאב הקרקע קטן, מוגבל ומאוים אורבנית, מחירי מים יקרים, מחסור בעובדים, מציאות ביטחונית רעועה ובעייתית. אין בעולם חקלאים ששדותיהם נשרפים או שהם נאלצים להפסיק לעבד את אדמתם בגלל ירי או חשש לחדירת מחבלים. ובכל זאת החקלאים שלנו מעבדים עד התלם האחרון.
"בד בבד, על המדינה לדאוג גם לנפש. כדי שתושבי עוטף מדינת ישראל יחזרו לביתם, צריך לחבק אותן, ללוות אותן יד ביד לאורך כל התקופה בה נעקרו מבתיהם ומתבנית נוף ביתם, לשקם את התשתיות ולדאוג לנפש הרכה שכה זקוקה לתמיכה".
"בשעה שש אחרי המלחמה - נחזור הביתה למפעל הציוני המפואר שהורינו הקימו במו ידיהם, נמשיך לעבד את החקלאות הישראלית, עד התלם האחרון. במלחמה הזאת על החקלאות המקומית, אסור למדינת ישראל להפסיד".