שבוע רביעי של המלחמה, של טירוף, קריסת מערכות ומחשבות מה יהיה ביום שאחרי. עם זאת, המחשבה או השיחה של מה יהיה היא כמעט בלתי אפשרית, או נכון יותר לומר - אינה מעשית. מדינת ישראל בכלל, וענף הבניה בפרט, במצב של חוסר ודאות, ברמה שסדרי העדיפויות משתנים מקצה לקצה, ובהתאם גם התכנון והפתרונות שאנחנו מכירים מזמנים אחרים.
כבר תקופה ארוכה התרבות של "סמוך עלי יהיה בסדר" - הפכה לתרבות של זלזול. אנחנו מזלזלים לעתים קרובות בהנחיות, חוקים, בבתי המשפט, ביועצת המשפטית לממשלה, בטייסים כי אפשר גם בלעדיהם, וגם באויבים שלנו, מסתבר, זלזלנו.
הממשלה, שאמורה לתת דוגמה אישית - ולעבוד בתקופה הזו בהתנדבות או ברבע מהשכר, לסגור חצי ממשרדי הממשלה שהוקמו לא בשביל לנהל את המדינה אלא בשביל להקים קואליציה, לקחת אחריות גם באמירות וגם במעשים, לשקף ולשתף את הציבור - ממשיכה לעשות את אותם הדברים שעשתה עד עכשיו, מה שאנחנו, כציבור, לא מאמינים שיניב תוצאות שונות ומשמעותיות. במהלך המלחמה הסתבר לנו שהציבור הרחב מוכן וערכי הרבה יותר מהמנהיגים שלו.
בכל יום שעובר מאז תחילת הלחימה, אנחנו מגלים שאין יד מכוונת או הנחיות ברורות לרשויות, עסקים, קבלנים ויזמים; בתור הוואקום הזה, הרשויות המקומיות לוקחות יוזמה - חלקן מתחילות לקדם ולהקל, וחלקן עוצרות את הכל תוך מתן טיעונים חלקיים ולא משכנעים, ובניגוד להמלצות פיקוד העורף ושרי הפנים והשיכון.
הממשלה מדברת על לבנות את המדינה מחדש. אם כך, היא חייבת ללא שום דחיה או תירוץ לתת דוגמה אישית, כל אחד מנבחרי הציבור וכולם יחד כגוף אחד, לצמצם משרדי ממשלה לא חיוניים בזמן מלחמה - ולהקים גופים מקצועיים צרים, כמה שפחות מינויים פוליטיים. בארגון צר ההחלטות מתקבלות ומיושמות הרבה יותר מהר. אנחנו חייבים במהירות ויעילות לתכנן ערים וישובים חדשים, לקבוע צוותים, תהליכים וכו'. אין לנו פריווילגיה לעשות זאת בכלים רגילים ולא מעודכנים.
השגרה של המלחמה, וזו שאחריה, שונה מאד מהשגרה שהכרנו עד עכשיו. על כן, אותם מנהיגים שיעשו את אותם הדברים - לא יביאו אותנו לשום מקום אחר. אי אפשר לעשות זאת על גבם של הציבור, מתנדבים, יזמים וקבלנים; ללא ממשלה, מנהיגות אמיתית שלוקחת אחריות על ניהול המדינה ומוסדותיה; ללא שינוי משמעותית בסדרי העדיפויות, חלוקת התקציבים ועוד.
המדינה גם חייבת להכניס את היד לכיס. אישרו הקלה בקבלת היתרים לממ"דים, ועכשיו מה? הציבור יחכה ליזמים? יבנה לבד? המדינה חייבת לקבוע איזורי עדיפות בהם היא תבנה את הממ"דים בעצמה.
לסיכום, הדברים צריכים להשתנות - ועכשיו! ענף הבניה הוא חיוני לכלכלת מדינת ישראל, לבניית מדינת ישראל. לא מספיק להגיד את זה, חייבים לעשות. אחרת... לא יהיה אחרת.