בית המשפט לענייני משפחה פסק לאחרונה בנוגע לסוגיה מעניינת, הנוגעת לפרשנות של הסכם ממון שנחתם בין גרושים לעתיד עם שני ילדים, טרם החתונה.
המחלוקת בין הצדדים הייתה משמעותית: האם כחלק מהגירושין, על פי הסכם הממון שנחתם, זכאית האישה ל-20% משווי הדירה בתל אביב בה הם מתגוררים או לדירה בבעלותה בקרית אונו (לבחירתה) כפי שטוען הבעל? או שהאישה זכאית ל-50% משווי הדירה בתל אביב, בנוסף ל-בעלות על דירה בקרית אונו, כפי שטוענת האישה?
הפער הפרשנות נבע מכך שבהסכם הממון שנחתם טרם הנישואין, קבעו בני הזוג כי הם מסכימים לנהל את רכושם בהפרדה רכושית מוחלטת, ורק רכוש שירשם על שם שניהם מראש יחולק בין הצדדים בעת גירושים. בנוסף, נקבע בהסכם הממון, כי לגבי הדירה בה יתגוררו הצדדים, האישה תוכל לבחור אם לקבל ממנה 10% עבור כל ילד שייוולד להם, או לחילופין לקבל דירה חדשה בקריית אונו.
האישה, באמצעות עוה"ד רות דיין וולפנר, שלי יהב ועדי דובסון, טענה כאמור כי היא זכאית ל-50% משווי הדירה בת"א, כיוון שהדירה נרשמה על שם שניהם בחלקים שווים. מנגד, טען הבעל כי היא זכאית רק ל-20% מהדירה כיוון שאת מרבית ההון לרכישתה הוא השקיעה מהחברה שלו וכי בהסכם הממון נכתב שהיא זכאית ל-10% בעבור כל ילד. לזוג יש שני ילדים ולכן חלקה בדירה הוא רק 20%.
לגבי הדירה בקרית אונו, טענה האישה כי בהתאם להסכם הממון, היא זכאית לדירה בנוסף לחלקה בדירה בת"א, ואילו הבעל טען כי הכוונה בהסכם הממון היא "שהדירה בקריית אונו תינתן לאישה כפיצוי בעת פרידה, אבל לא "גם וגם".
מה קבע בית המשפט?
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את פרשנותה של האישה וקבע, כי כיוון שהדירה בתל אביב נרשמה על שם שני הצדדים, היא זכאית לקבל 50% מהזכויות בה ובנוסף, היא זכאית לדירת ארבעה חדרים בבקעת אונו. בית המשפט דחה את טענות הבעל לפיהן לא קיים רישום בלשכת רישום המקרקעין המגדיר את בעלות הצדדים בדירה וקבע, כי בזמן אמת הצדדים רכשו את הדירה על פי חוזה רכישה, המהווה מסמך מחייב.
הבעל ערער לבית המשפט המחוזי מרכז על פסק הדין וטען, כי בשום מקום בהסכם הממון לא הייתה כוונה שהאישה תזכה בשתי דירות וכי הכוונה הייתה לרשום את הדירה ביחס של 20-80 לטובתו, ובכל מקרה 20% של האישה מהווים תחליף לרכישת הדירה בקרית אונו.
הרכב של שלושה שופטים בראשות סגנית הנשיאה ורדה פלאוט, דחה את הערעור וקבע כי ברגע שבני הזוג החליטו על רכישת דירה משותפת על שם שניהם, האישה תהיה זכאית ל-50% ממנה, גם אם עדיין לא בוצע רישום בלשכת המקרקעין.
לגבי הדירה הנוספת, קבעו שופטי המחוזי כי אין זה הגיוני שלאחר תשלום המשכנתה הרובצת על הדירה והחזר התשלום שהבעל הביא מכספי החברה האישה תישאר עם 20% המקנים לה 154,000 שקל בלבד, שיהוו תחליף לדירת הפיצוי בקרית אונו. בסיכומו של דבר, הבעל חויב לרכוש לאישה דירת 4 חדרים בקרית אונו ובנוסף למכור את הדירה בתל אביב ולהעביר לאישה 50% מהכסף שיישאר לאחר תשלום החובות.
לדברי עו"ד רות דיין וולפנר, שייצגה את האישה, "הסכמי ממון מפורשים על פי ניסוחם ועל פי כוונת הצדדים, והפרשנות בדרך כלל דווקנית מאוד. בתי המשפט אינם מאפשרים פרשנות יצירתית שאינה עולה מלשון ההסכם ועל כן, בעת ניסוחו, יש לחשוב מראש על כל האפשרויות ולנסח הסכם מדויק".