בפרויקט זיכרון מיוחד של וואלה נדל"ן ביקשנו ממשפחות הנדל"ן להיזכר ולשתף את סיפורם של יקיריהם, חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. סיפורו של אביב מוזס, מבעלי חברת היזמות מוזס-שובי ופעיל ציבורי המוביל את "המטה הממלכתי בנתניה" - מרגש ומיוחד.
כך סיפר אביב, במילותיו, את סיפורו שלו ושל אחיו הגדול, אותו לא הספיק להכיר, אך קיבל ממנו במתנה את שמו - אביב מוזס ז"ל:
בחודש אוקטובר 2020 נפתח והחל לדמם בליבי הפצע שעבר אלי בירושה מהורי, שושנה וחיים ז"ל, פצע שנפער ביום בו איבדו את אחי, אביב מוזס ז"ל, שנהרג במלחמת ההתשה בקרב בסיני בהפצצת מטוסי אויב. אותו יום בו החליטו להביאני לעולם.
מה שפתח את הפצע שלי היה פרסום סרטון באחד מאתרי החדשות המוכרים בישראל, בו נצפו מפגינים קוראים לחברי יואל רזבוזוב, שר התיירות וחבר מועצת העיר נתניה לשעבר, אשר גם ייצג את מדינת ישראל באולימפיאדה, בשמות גנאי בהפגנה בחולון.
הם קראו לו: "בוגד!"; "אתה לא יהודי!"; "אתה זבל!"
מראות הסרטון צרבו בליבי כאב גדול, כאילו זרו מלח על פצעי הפתוחים, כאב שעבר מהורי אלי, וכאב שכנראה יעבור ממני לילדי.
כשיהודי מקלל יהודי מהשמאל "בוגד", כשיהודי חרדי קורא ליהודי "נאצי", כשיהודי קורא ליהודי לצאת מבית הכנסת בשל דעותיו, כשיהודי מקלל יהודי במדיות החברתיות או חלילה נוקט באלימות פיזית - אני, ובני המשפחות השכולות נאנקים מכאב.
אנו שואלים: למה? למה הקרבנו את המחיר האדיר ששילמנו? האם לשווא?
למה עמינו סודק סדק אחרי סדק את השריון שלנו מול אויבינו?
למה אנחנו לא רואים את הקריסה המסוכנת שאליה אנחנו מקרבים את עצמנו וכורתים את הענף שעליו אנו יושבים?
בחרתי, דווקא בשל מחיר הדמים הכבד והקשה מנשוא ששילמה משפחתי, לפעול למען הציבור - והתגייסתי להוביל את "המטה הממלכתי בנתניה" במטרה להוות מגדלור של אחדות ושל אהבת חינם.
על אחת כמה וכמה עומדת עלינו, בני המשפחות השכולות, החובה המוסרית לנהוג כך ביום הזיכרון, כי אם נהפוך גם את יום הזיכרון לסלע מחלוקת ביננו, הרי שנפילתם של בנינו היקרים הייתה לשווא.
בטור הראשון שכתבתי ב"השבוע בנתניה" בשנת 2021 סיפרתי את סיפורה האישי של משפחתי, אך בעיקר התרעתי מפני הסכנות שמביאה עמה שנאת החנם המתגבר, מפני זה שאנו קרבים ליום שבו סדק אחרי סדק עמינו יישבר ויקרוס מבפנים - והנה, הקרע בעם שהתפוצץ ברחובות בשלושת החודשים האחרונים ממחיש לנו כמה אנחנו קרובים...
על כולנו, יהודים שעלו לארץ וצאצאיהם של העולים לארץ אחרי אלפיים שנות גלות, חלה האחריות להילחם למען הכבוד ההדדי, למען השוויון בנטל, נגד הקיטוב, נגד האלימות המילולית ולהילחם למען קיומו של העם והישרדותו בארץ ישראל.
כדוגמה אישית פעלתי באופן אקטיבי ואפעל לכך שינהיג את ישראל מנהיג שיפעל לשקם ולאחות את הקרעים, ושראש העיר בעירנו נתניה תנהג באופן דומה, ותהפוך את קרית ההנצחה למרכז חינוכי "משואה לתקומה", שתאפשר לבני הדור הצעיר מנתניה ומחוצה לה ללמוד על דרך הייסורים שעבר עמינו, ועל החשיבות של השמירה על כוחנו באחדותנו.
אחי הגדול אביב הוא בנם הבכור של הוריי, חיים ושושנה ז"ל. נולד ב-12.1.1950 בחיפה ולמד בבית-הספר "תל-חי" בנוה שאנן ובבית-הספר התיכון המקצועי על-שם שפרינצק בחיפה. רוב ימיו שקד על לימודיו וזכרונו, שכלו הישר, תפישתו המהירה וצלילות-דעתו היו לו לעזר רב בלימודים. הכל היה גלוי לנגד עיניו, ברור וערוך במוחו בסדר שיטתי למופת.
הוא היה חבר בתנועת "השומר הצעיר", בתחילה כחניך ואחר-כך כמדריך. הוא השתתף בכל פעולותיה, שלוש פעמים עבר בהצלחה את צעדת שלושת הימים, צלח את הכנרת והשתתף במרוצים שונים. היו לו כמה וכמה תחביבים, כגון איסוף-גלויות, ציד-פרפרים ואיסוף בולים.
הוא אהב לעזור לבריות והיה משתתף באוסף תרומות למטרות שונות, כגון, אקי"ם, האגודה למלחמה בסרטן וכו'. אחרי שסיים את לימודיו בבית-הספר המקצועי הלך לבית-הספר הטכני של חיל-האויר בחיפה וסיים את לימודיו בו בהצלחה.
אביב גויס לצה"ל במרס 1969 והתנדב לשרת בחיל-האויר. ביום כ"ט בתשרי תש"ל 11.10.1969 מת מפצעים שנפצע חמישה ימים קודם לכן בהפצצת-אויב. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה.