בפרויקט מיוחד לכבוד יום הזיכרון הצענו לאנשי ונשות נדל"ן להיזכר ולשתף את הסיפור על קרוביהם ויקיריהם - חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
וואלה נדל"ן משתתף בצער המשפחות והקרובים ומודה על ההזדמנות לכבד את זכרם ולספר את סיפורם.
יובל-יובי דגן ז"ל (1992-2014)
איילת גונן, מבעלי קבוצת ברוש, נזכרת ומספרת על בנם של חבריה הטובים, יובל ז"ל;
יובל (יובי), דגן ז"ל בן רחלי ועובדיה, נולד בי"א באדר א' תשנ"ב (15/2/1992). יובל גדל והתחנך בכפר סבא, למד בבית הספר היסודי "ברנר", בחטיבת הביניים "שרת" ואת לימודיו התיכוניים, בתיכון "הרצוג".
כספורטאי מוכשר, יובל מאוד אהב לשחק כדורגל, בכיתה ד' הצטרף לקבוצת הילדים במועדון הכדורגל של הפועל כפר סבא ומשם המשיך לקבוצת הנערים. בגיל 16 השתנו שיקוליו, הלימודים בתיכון, התרומה לחברה והשרות הצבאי היו בראש סדרי העדיפויות.
הוא פרש מהפועל כפ"ס, אך לא ממשחק הכדורגל, שהמשיך להיות אהבתו הגדולה, יובי המשיך לשחק באופן קבוע, בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו. יובל אהב מוסיקה והתחבר בעיקר למוסיקה עברית ישראלית. בגיל 16 כתב שיר על "עץ הזית" ולאחר נפילתו נמצא שיר נוסף שכתב, "מדינה עכשיו", המדבר על הצורך להתאחד כולם ולעשות יותר עבור המדינה.
יובי היה אופטימי ומלא שמחת חיים, תמיד היה שמח בחלקו ושמח בשמחתם של אחרים. באישיותו הצנועה, סחף אליו חברים רבים, מתוך כריזמה עוצמתית ומנהיגות שקטה וטבעית שהייתה טבועה בו. חבריו מספרים, שלכל אחד מהם נתן להרגיש שהוא החבר הכי טוב שלו.
ב-20/11/2011 גויס לשירות חובה ביחידת "אגוז", השייכת לחטיבת גולני, והחל את מסלול ההכשרה שלו כלוחם. מתחילת המסלול בלטו כישורי המנהיגות הטבעית שלו ובסוף הטירונות התמנה למ"כ בצוות שלו.
מפקדיו המליצו על יציאה לקצונה, אך שבועיים לפני סוף המסלול נפצע במהלך מסכם קרב מגע, פרק את הכתף ונזקק לניתוח ולשיקום ארוך. בעקבות הפציעה שוחרר זמנית מהצבא. בתקופה זו, עבר טיפולים פיזיותרפיים במטרה לחזור לשירות כלוחם. חזרתו לצבא הייתה כרוכה בקשיים, אך יובל התעקש והצליח, ובפברואר 2014 גויס מחדש, תחילה לתפקידים ביחידה, עד שהשיג את מטרתו וחזר לשרת כלוחם ביחידה. יובל חזר לצוות ולתפקידו הקודם כמ"כ חוד, אותו המשיך לעשות, לדברי מפקדיו, בצורה מקצועית כאילו היה שם תמיד.
מפקדיו מספרים, "יובל היה לוחם ומפקד מעולה, עצמאי ויוזם, שלקח על עצמו אחריות מעבר לתפקידו. מעמודי התווך בצוות ובפלוגה, חתר למצוינות והיווה בכך דוגמא ומופת. יובי היה חברותי ובעל חוש הומור, אהוב ומוערך על ידי הסובבים אותו".
יובל נפל בקרב המר בשכונת סג'עייה שברצועת עזה ביחד עם חברו לצוות טל יפרח ז"ל, יום שני כ"ג בתמוז תשע"ד 21/7/2014, בעיצומו של מבצע "צוק איתן". בן 21 היה בנופלו. לכל אורך הדרך, בחייו הקצרים אך המלאים בעשייה, יובל האמין בדרך שבחר ופעל מתוך ערכים של נתינה, אהבת האדם ואהבת הארץ שלמענה לחם. לאחר נפילתם של יובל וטל, הקימו חבריהם לצוות מצפה לזכרם שנקרא "מצפה החיוך" בגלבוע.
סמ"ר יובל דגן הותיר אחריו הורים, אח בכור ירדן ואת החברה דניאלה.
יהי זכרו של יובל ברוך.
מקור הטקסט מאתר ניצן לזכרם, עמותה שחברים מהצוות הקימו לזכרו של יובל וטל יפרח ז"ל.
גיא אליאש ז"ל (1966-1987)
שי אליאש, מבעלי חברת אייזנברג-אליאש, נזכר ומספר על אחיו הגדול, גיא אליאש ז"ל;
אחי, גיא אליאש, נהרג ב-9.10.1987. הוא היה בן 21 במותו. שירת בנ"מ. גיא היה בחופשת שחרור כשחבר ביקש ממנו להחליפו כדי שיוכל לצאת לאירוע משפחתי. גיא נהרג יומיים לאחר מכן ביום האחרון של שירותו הסדיר בגבול לבנון בהתהפכות הנגמ"ש שעליו פיקד. הוא הותיר אחריו הורים ושני אחים.
גיא, בן דבורה ואברהם. נולד ביום כ' באייר תשכ"ו (10.5.1966) ברמת גן. גיא היה תינוק יפהפה, עיניו כחולות, גדולות ונבונות. בהיותו בגן הילדים, למד בעצמו לקרוא, הן מתוך סקרנות והן בשל רצונו להידמות לאחיו אייל, המבוגר ממנו בשנתיים.
גיא, אהב ספרות ושירה, קרא ספרות רב גונית, התעניין וידע שפות אחדות, ואהב מוסיקה. הוא נחשב כבעל חוש הומור מיוחד, וכלוחם צדק, הנאבק על דעותיו ללא פשרות.
בשלהי אוקטובר 1984 גויס לשירות חובה בצה"ל ושובץ לשירות בחיל-האוויר ביחידת נ"מ. בתום הטירונות עבר קורס מ"כים וקורס סמלים בתחום המקצועי, והמשיך לבית-הספר לקצינים. שלב זה הוא לא סיים, וביכר לשרת בחיל שדה מאשר לשמש מדריך בבית-הספר לנ"מ.
באמצע ספטמבר 1987, במהלך מארב ברצועת הביטחון, נתקל המארב במחבלים. גיא, שהשתתף במארב זה, יצא כשידו על העליונה. למרות שהמחבלים לא הושמדו, משימתם סוכלה והם נסו על נפשם בהשאירם מאחוריהם את נשקם ואת ציודם. במשך שלוש שנים שירת גיא נאמנה את הגדוד, וביצע תפקידיו ללא דופי.
ביום ט"ז בתשרי תשמ"ח (9.10.1987) נפל גיא בעת מילוי תפקידו. באמצע חופשת השחרור נקרא גיא להחליף מפקד שהיה אמור לרדת מהקו. בעת סיור בוקר בין המוצבים בגבול לבנון, איבד הנהג את השליטה על הרכב, הנגמ"ש התהפך וגיא, שהיה מפקד הנגמ"ש וישב בצריח, הועף ממנו ונהרג. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי ברעננה. השאיר אחריו הורים ושני אחים - אייל ושי.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "הגדוד איבד את אחד הטובים שבלוחמיו. בכל שרשרת התפקידים שמילא, גילה אכפתיות, מקצועיות ורצון לבצע הכול בצורה מושלמת וללא דופי... אשריכם שגידלתם בן שכזה, הלוואי וירבו כמותו בישראל".
סגן אבנר סעדון ז"ל (1952-1972)
רו"ח דורית גבאי נזכרת ומספרת על בן דודה אבנר סעדון ז"ל;
סגן אבנר סעדון ז"ל, בן דודי האהוב, בכור הנכדים למשפחת סעדון, הבן של איווט ויעקב סעדון(ז"ל) והאח של חיים ורונית נהרג בתום מבצע בלבנון מצלף לפני מלחמת יום כיפורים. אבנר הצטיין בלימודיו, מסלול צבאי מלא אתגרים ומחשבות של מנהיג, קצין בסיירת אגוז שלכבודו ולזכרו בחלוף 50 שנה לנפילתו עם בני כיתתו, חבריו לעיר קרית גת, עם לוחמים וקצינים שראו בו מושא להערצה בשל אישיותו הכובשת.
אבנר היה בן דודי האהוב, כאשר אני בת 10 בנופלו. פגשתי אותו 4-5 פעמים בכל חיי. זה הספיק כדי להשאיר בי געגוע לחיוך ולשמחת החיים, להיותו עלם יפה תואר וחכם ביותר. מידי שנה נפגשנו (עד לפטירת הוריו) למפגש שבטי מידי יום עצמאות במסגרתו הנצחנו את אבנר גם בדרך של חידון נושא פרסים לקטנטנים, ביניהם ביתי כרמית. הילדים התבקשו להכין הופעה בפני בני השבט שהלך והתרחב מידי שנה. הבת שלי שרה את השיר: "ההר הירוק" וקטפה פרסים רבים.
אבנר הונצח בדרכים רבות ואחת מהן היא אצר סיירת אגוז שהוביל את הקמתו מורה לשל"ח מבית ספרי - דנציגר קרית שמונה, הרצל לויפור, שהיה גם הוא לוחם אגוז והכיר אף הוא את אבנר ז"ל. הספר שיצא לאור לזכרו כולל מכתבים אישיים ורבדים של נשמה ענקית ולב אוהב.
אבנר ניכר בעקשנותו ובדבקותו במטרה. הוא לא השלים עם המוסכמות של החברה ועם השגרה, או עם נטישת עיקרון למען נוחות. הוא השלים עם מציאות החיים והאמין שבכדי להצליח לשנות דברים יש צורך לרכוש עמדות כוח מהן יוכל להשפיע.
ארבעה דפי יומן שכתב מעידים על אופיו. כתוב בהם לאמור: "לזכור ודבר לא לשכוח... ובמיוחד לזכור כי אני יהודי, ובראש וראשונה שלהיות יהודי זו זכות גדולה אך החובות גדולות בהרבה. לזכור כדי לדעת ולהבין שגלגל ההיסטוריה היהודית הבזויה לא יחזור כאן, לא בארץ הזו, לא כשאני חי..."
הוא היה מסור לחייליו וחלק מזמנו עשה בביקורי בית אצל חייליו, בניסיון לפתור בעיות אישיות וכלכליות. כמפקד חיפש אבנר דרכים לחדש, לשכלל, לשפר ולייעל. במסעות היה נוהג לנווט בעצמו, כדי למנוע נפילת קורבנות בגלל טעות בניווט.
הוא השתתף בפעולות רבות מעבר לגבול ונפל בפשיטה על קני מחבלים במבואות הכפר ג'ואיה ביום ח' בתשרי תשל"ג (16.9.1972). הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-הקברות בקרית-גת ערב יום כיפור תשל"ג. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן.
אלעד שפרן ז"ל (1980-2001)
איתי שפרן, סמנכ"ל פיתוח עסקי מכון גיאוקרטוגרפיה, נזכר ומספר על אחיו אלעד שפרן ז"ל;
אחי אלעד שפרן ז"ל התאבד במהלך שירותו הצבאי. השנה הפקנו סרט לזכרו ביחס גם לספר ולדבר את דבר החיילים שהתאבדו במהלך שירותם וסיפורם לא מושמע, והמשפחות מתכווצות מבושה ואשמה עצמית כל חייהן. ניתן לצפות בסרט בצפייה ישירה ביוטיוב, "מחפשים את אלעד - אלעד שפרן ז"ל".
אלעד נולד ביום כ"ד באלול תש"ם (5.9.1980) בחיפה. גדל והתחנך בקרית אתא. למד בבית-הספר היסודי 'הצבי ישראל', בחטיבת-הביניים 'רוגוזין' ואת לימודי התיכון סיים בהצטיינות בבית-הספר 'אורט ביאליק', במגמת אלקטרוניקה. ילד קסם, יפה תואר, חברותי, נעים הליכות ואהוד על כל מוריו וחבריו.
אלעד אהב לעסוק בספורט והתאמן בקראטה וכדורסל. במסגרת לימודיו בתיכון למד לאהוב את מקצועות האלקטרוניקה, התקשורת האלקטרונית ותקשורת המחשבים וראה עצמו מתמחה בתחומים אלה בעתיד.
לאחר סיום לימודיו בכתה י"ב התקבל אלעד למכללה הטכנולוגית של 'אורט' שם למד שנתיים במסלול לקראת קבלת תואר הנדסאי אלקטרוניקה, תוך שיתוף פעולה עם חיל- מודיעין. אלעד גויס לשירות חובה בצה"ל ביולי 1998. לאחר מבדקים ארוכים ומתישים התקבל למסגרת ההנדסאים של חיל-מודיעין.
אלעד נפל בעת שירותו ביום כ"ג בטבת תשס"א (17.1.2001). בן עשרים ואחת היה במותו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקרית אתא. הותיר אחריו הורים ואח. סגן- אלוף יורם, מפקד היחידה ספד לו לאחר מותו: "לרוב נוהגים לדבר בשבחו של אדם לאחר מותו, אולם כל מי שהכיר את אלעד יעיד כי לא ניתן היה למצוא בו כל דופי. הרצינות, האחריות, הדבקות במטרה ומעל הכל, הרגישות האנושית הגבוהה בה ניחן ניכרו בכל אשר עשה, והפכוהו לחייל אהוב ואהוד".
קלוד תורג'מן ז"ל (1948-1973) | רס"ן שרון ארמה ז"ל (1972-2000)
עו"ד מושיקו מלכה, נזכר ומספר את סיפורם של שני קרוביו, קלוד תורג'מן ושרון ארמה זיכרונם לברכה;
לזכרם של שני קרוביי -
קלוד תורג'מן ז"ל, דודי היקר, אשר נפל בקרב בעמק הבכא בסוריה במלחמת יום הכיפורים, שירת בפלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים, הותיר בן ואישה.
קלוד, בן זהבה ואברהם, נולד ביום כ"ד במרחשון תש"ט (26.11.1948), בקזבלנקה שבמרוקו. בשנת 1950 עלה ארצה עם משפחתו. עד כיתה ד' למד בבית הספר היסודי 'בר-אילן' בבאר שבע. הוא סיים את לימודי היסוד שם, בבית-הספר 'שורשים'. אחר-כך המשיך ללמוד בבית-הספר החקלאי בפתח תקוה, אך לא יכול לסיים את לימודיו עקב מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו. קלודי, כפי שכינוהו בחיבה כל מכריו, נולד למשפחה ברוכת ילדים שמנתה שנים-עשר אחים ואחיות. כבר מילדות התבלט בתבונתו, בחן הליכותיו ובשלוותו.
קלוד גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1966 והוצב לחיל ההנדסה. לאחר הטירונות השתלם בקורס חבלנים ואחר-כך נשלח לקורס חבלנים גדודיים. גם שם, כמו תמיד, היה חייל מצוין ואיש מקצוע מעולה.
לצערו הרב שוחרר משירות ביחידה קרבית לאחר שסבל משבר בגבו, בעקבות תאונת דרכים. הוא לא יכול להשלים עם רוע הגזרה ועשה מאמצים גדולים ואף שכר עורך דין, כדי לעשות להחזרת הפרופיל הרפואי שלו.
לאחר שזכה הוחזר לשירות קרבי והוצב לחיל הצנחנים כחבלן. במלחמת יום הכיפורים, השתתף קלוד בקרבות הפריצה למובלעת הסורית ברמת הגולן. בליל ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973), בהשתתפו בסיור בכפר חאן-ארנבה, נפגע הרכב המשוריין שנסע בו על-ידי פצצת נ"ט וקלוד נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בדימונה. השאיר אחריו אישה ובן, הורים, אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
רס"ן שרון ארמה ז"ל, אשר נפל בשנת 2000 בקרב בעזה, קצין מוערך ומבטיח, הותיר אחריו אישה (נטלי, לה אני נשוי היום) ובן (ליאב).
בנם של מזל ומאיר. שרון נולד ביום כ"ה בתמוז תשל"ה (4.7.1975) באשקלון. ב-11.7.1993 התגייס שרון לצה"ל. הוא שירת בחיל התקשוב, עבר קורס קצינים והמשיך לשירות קבע. במהלך השירות התקדם לדרגת סרן. שרון נישא לנטלי ובני הזוג גרו באשדוד, שם גידלו את ילדם.
שרון נפל בקרב בעזה ביום כ"ז בחשוון תשס"א (24.11.2000). בן עשרים וחמש בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי באשקלון. הותיר אישה, ילד, אם, אחים ואחיות. אחרי נפילתו הועלה שרון לדרגת רב-סרן.
דמיאן (דוד) רוסובסקי ז"ל (1974-1995)
לטיסיה גבאי, מבעלות חברת אל גג בניה והנדסה, נזכרת ומספרת על חברה הטוב דמיאן (דוד) רוסובסקי ז"ל;
דמיאן (דוד) רוסובסקי עלה לארץ כמה חודשים אחריי מארגנטינה. למדנו באותו תיכון. חברים טובים. נהרג בפיגוע בבית ליד בפיצוץ השני אחרי שרץ לעזור לנפגעים.
ביום כ"א בשבט תשנ"ה (22.1.1995) נפל דמיאן בעת מילוי תפקידו, בפיגוע החבלני בצומת השרון-בית ליד. עדי ראייה סיפרו כי דמיאן הגיע לצומת, שמע את הפיצוץ הראשון ונחפז להגיש עזרה לפצועים. הוא הספיק להציל את חייו של אחד החיילים ואז מצא את מותו בפיצוץ השני. עמו נפלו עשרים חיילים ואזרח אחד.
דמיאן סבר כי אדם בחייו צריך להיות מוכן לתת הכל למען המדינה. רצה הגורל והוא מימש זאת בגופו ובדמו. בן עשרים וחצי היה בנופלו. דמיאן הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקדימה. הותיר אחריו הורים ואח. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר.
בן מרטה ואלברטו. נולד ביום ב' בתשרי תשל"ה (18.9.1974), בבואנוס איירס, בארגנטינה. בן בכור למשפחה בת שני בנים. דמיאן למד והתחנך בבית-הספר היסודי היהודי "חיים ויצמן" ובבית-הספר "מדינת ישראל" ולאחר מכן בבית-הספר התיכון "אורט" בארגנטינה. בשנת 1989, כאשר היה דמיאן בן ארבע עשרה, עלתה המשפחה לישראל.
בתחילת דרכם שהו במרכז קליטה ברעננה ורכשו את השפה העברית ובהמשך הקימו ביתם בקדימה שבשרון. דמיאן השתלב בבית-הספר התיכון "אוסטרובסקי", במגמה הריאלית. בתקופת לימודיו בבית-הספר הוענק לדמיאן פרס "המתנדב המצטיין", על פעילותו במשמר האזרחי ברעננה, המעיד על אופיו המיוחד. דמיאן היה חדור אהבה למדינת ישראל ולצה"ל ושאיפתו הגדולה היתה להיות קצין קרבי בחטיבת גולני.
בשלהי חודש מרץ 1993, גויס דמיאן לשירות חובה בצה"ל והוצב לחיל הרגלים לחטיבת גולני. הוא סיים את מסלול הטירונות הארוך והמפרך, ונבחר לצאת לקורס חובשים, אותו סיים בציון גבוה במיוחד. לאחר מכן יצא עם יחידתו למסלול קו בלבנון ונשלח להרחבת הכשרתו הקרבית בקורס מ"כים חי"ר.
בתום הקורס קיבל דרגת סמל ושוב עלה ללבנון, הפעם השתלב בסגל הפיקודי של הגדוד. לדברי מפקדיו, היה דמיאן מפקד מעולה, נחוש ומסור, תמיד אופטימי וחייכן, חדור במוטיבציה ובשאיפה להצליח בכל שעשה. בהמשך נשלח להכנה לקורס קצינים.
ביום כ"א בשבט תשנ"ה (22.1.1995) נפל דמיאן בעת מילוי תפקידו, בפיגוע החבלני בצומת השרון-בית ליד. עדי ראייה סיפרו כי דמיאן הגיע לצומת, שמע את הפיצוץ הראשון ונחפז להגיש עזרה לפצועים. הוא הספיק להציל את חייו של אחד החיילים ואז מצא את מותו בפיצוץ השני. עמו נפלו עשרים חיילים ואזרח אחד.
דמיאן סבר כי אדם בחייו צריך להיות מוכן לתת הכל למען המדינה. רצה הגורל והוא מימש זאת בגופו ובדמו. בן עשרים וחצי היה בנופלו. דמיאן הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקדימה. הותיר אחריו הורים ואח - דיאגו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר.
צבי דננברג ז"ל (1909-1936) | ישיעהו אלדרוטי (1929-1948)
טל אלדרוטי, לשעבר השמאי הממשלתי הראשי, מספר על שני קרוביו;
צבי דננברג ז"ל, סבא שלי, אביה של אמי, היה ההרוג הראשון של פרעות תרצ"ו-תרצ"ט , מה שמכונה המרד הערבי הגדול בשנים 1936-1939. צבי, בן 27 במותו, היה חבר בארגון ההגנה, ועסק לפרנסתו כנהג משאית.
בתאריך 15/4/1936, היום הראשון לפריצת מאורעות הדמים תרצ"ו-תרצ"ט, כאשר נסע בתפקיד מתל אביב לחיפה, והמסלול עבר אז דרך שכם - ג'נין - טול-כרם, נחסמה הדרך במחסום אבנים על ידי פורעים ערביים, ומשעצר הותקפה מכוניתו ביריות. צבי, שהיה איש גבוה וחסון, נפצע אנושות, נאבק על חייו בבית החולים במשך חמישה ימים, ולבסוף מת מפצעיו. השאיר אחריו אישה ותינוקת בת 9 חודשים, היא אימי זהבה.
ישיעהו אלדרוטי ז"ל, דודי, אחיו של אבי צבי, נהרג בקרבות מלחמת השחרור כלוחם בחטיבת גולני. נולד בירושלים ב-1929, בן בכור לציפורה ומשה. עם הזמן עברה המשפחה לתל אביב וישעיהו הנער הצטרף לשורות ה-"הגנה".
ישעיהו (שזכה לכינוי החיבה "זינו") היה כשרוני ביותר במלאכות-יד, בחיטוב בעץ, בפיסול, בהמצאות שונות במכשירי חשמל והשאיר אחריו הרבה חפצי-משכית שימושיים, עשויים בטעם ובדייקנות. כמו כן, ניחן בחוש מוסיקלי וניגן בכלי-נגינה שונים. עם פרוץ מלחמת השחרור הפסיק את לימודיו , התגייס ושובץ לחטיבת "גולני".
חבריו סיפרו על מסירותו ונכונותו להקרבה עצמית, אשר הצילה רבים ממוות. בשעת התקפה פרצה דליקה בקרבת מכל בנזין, והוא, תחת מטר יריות, גלגלו למקום מבטחים. ישעיהו, שהועלה לדרגת מ"כ, השתתף בקרבות קשים בעפולה, בקרבות על לג'ון, מגידו, משמר העמק, אום אל-פחם, ג'נין, ועוד.
ביום 9.6.1948 עלה הגדוד לגבעות הכפר לוביה (באזור צומת גולני של ימינו) על מנת לפתוח ולשמור את ציר התנועה הראשי לכיוון טבריה.
הכח ניהל קרב הרואי של מעטים מול רבים, וכשקיבלו עם שחר פקודה לסגת, התעקש ישעיהו להיות האחרון שייסוג, תוך שהוא מחפה על חבריו. בקרב הזה נפגע ישעיהו ונהרג. בשל מצור שהטילו הערבים על הגבעה, נאספו גופות חללי הקרב רק לאחר חודש ימים והועברה לקבר אחים בבית-הקברות במשמר העמק.
בן 19 היה בנופלו.
יעקב רוזנצויט ז"ל (1915-1948)
מיכל דור, אדריכלית, מספרת על סבא שלה, יעקב רוזנצויט ז"ל;
סבא שלי, יעקב רוזנצויט, ממייסדי קיבוץ מסדה, נהרג כשאימי הייתה בת שנה. בימי מלחמת השחרור היה במטה המקומי של הגנת המשק. במו ידיו טיפל בתיקון כלי-הנשק השונים, מה-"קלים" ועד ה-"כבדים". איש נאמן ומצניע לכת, אהוב על כל החברים.
היה מדריך החי"ש בעמק-הירדן מראשית הקמתו ועשה יומם ולילה במסעות-אימונים להכנת כוח-המגן העברי העצמאי אשר ביום פקודה יעמוד בפני כל צר ואויב. לפי הוראות מפקדת הגוש נתמנה לטפל ברימוני-יד שהוצאו מכלל שימוש.
ביום כ"ח בתשרי תש"ט (31.10.1948) נפל בשעת מילוי תפקידו יחד עם חברו ליפא גבזה בשעה שטיפלו בפירוק רימוני-יד. הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות אשר במשק מסדה.
יוסי ניסים ז"ל
עמי פליישר, סמנכ"ל פיתוח בתדהר, מספר את סיפורו של חמו, יוסי ניסים ז"ל;
חטיבת השיריון 188 היתה כוח השיריון הסדיר העיקרי אשר בלם את ההתקפה הסורית ברמת הגולן ביומיים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. סיפורה כמעט ולא סופר שכן מרבית מפקדיה (כולל המח"ט והסמח"ט) וחייליה נהרגו במלחמה זו.
חמי, יוסי ניסים, היה סמג"ד בחטיבה ונפצע אנושות ביום האחרון למלחמה, בעת שפיקד על כח הטנקים שסייע לגולני בכיבוש החרמון.
בימים אלו מגייסת עמותת "ברק" במסגרת גיוס המונים כספים לטובת הקמת מורשת לחטיבה אשר יספר את סיפור הגבורה של לוחמי החטיבה וינגיש אותו לציבור הרחב. פרטים נוספים על היוזמה תוכלו למצוא באתר העמותה.
ראובן בביוף ז"ל (1946-1967)
מזל טוב קיויתי, חברת בסר, מספר את סיפורו של מקורבו ראובן בביוף ז"ל;
ראובן בביוף, הדוד של החתן שלנו, נפל בנובמבר 1967, באותה תקרית בה הסופר מאיר שלו נפצע קשה.
נולד ביום ט"ז תמוז תש"ו (5/7/46) בירושלים. בגיל 7 נתייתם מאביו ומאמו בתוך שבוע ימים. כתום שלושים ימי האבל, נקלט במשק הילדים מוצא, אשר בירושלים, בו גדל והתפתח לשביעות רצונם של מחנכיו מבחינה לימודית, דתית וחברתית.
ילד ער היה ונבון, וכאשר סיים את המוסד עבר לחברת נוער במשק שלוחות (במסגרת עליית הנוער) וגם בה התבלט בכישרונותיו הלימודיים וביחסו הרציני לעבודה ועד מהרה נעשה לאחד מעמודי התווך של החברה במשק. הייתה לו נטייה למוסיקה ואף לספורט.
אחרי שלוש שנות שהותו בשלוחות עבר להמשיך את לימודיו בסמינריון הדתי של עליית הנוער בבית הכרם ושם הוסמך להוראה ולהדרכה. כמורה מוסמך יכול היה שלא להתגייס לצבא, אך הוא לא עשה כן, ובנובמבר 1965 נסתפח לפלוגה לוחמת ונתקבל לגולני והגיע לדרגת סמל. השתתף במלחמת ששת הימים ולחם ברמה הסורית.
אחרי שחרורו שאף להמשיך ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, אך לפני שגמר את שירותו הסדיר אור ליום כ"ה במרחשוון תשכ"ח (27/11/67) נפל בשעת מילוי תפקידו בסביבות בית יוסף.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. במלאת שנה לנופלו הוכנס ספר תורה על שמו למוסד הילדים מוצא וכן התפתחה שם ספריה תורנית על שמו. ספר לזכרו בשם "ראובן" יצא לאור אחרי נופלו.
