הבן סירב לפנות דירה מושכרת - העליון צידד בהורים

בית המשפט העליון קיבל ערעור שהגישו בני זוג, באשר לקביעה בערכאה נמוכה יותר, על פיה הם אחראים לכך שבנם נותר בדירה ששכרו, מעבר למועד שנקבע בחוזה. בכך ביטל העליון החלטות שקיבלו בית משפט השלום ובית משפט המחוזי, שהטילו כל אחד אחריות ברמה כזו או אחרת על ההורים.

הפרשה החלה לאחר שאותם בני זוג פינו את הדירה המושכרת בה התגוררו, לאחר מועד סיום חוזה השכירות, אולם בנם נשאר בה ואף ניהל משא ומתן עם הבעלים לגבי המשך הישארותו. המשא ומתן לא הבשיל לכדי חוזה חדש, והבן סירב לצאת מהדירה והחזיק בה למשך כמעט שנה נוספת.

בעקבות כך, הגיש בעל הדירה תביעה לפינוי מושכר נגד בני הזוג והן נגד בנם. בית משפט השלום קבע בפסק הדין כי למרות שבני הזוג אינם מחזיקים בדירה בפועל, הם אינם פטורים מאחריותם לדאוג לפינוי הבן, ועל-כן פסק צו לפינוי מושכר נגד הבן ונגד הוריו - למרות שאלו כבר לא התגוררו בדירה, כאמור. פסק הדין עסק באחריות החוזית של ההורים לאיחור במסירה ובאחריותם לפלישה של הבן למושכר.

בני הזוג ערערו לבית המשפט המחוזי וציינו כי בתביעה לפינוי מושכר קיים סעד אחד בלבד - צו לפינוי מושכר, ולכן עצם הקביעה של בית משפט השלום כי הם לא היו בדירה במועד הגשת התביעה, הופכת את התביעה לעקרה מסעד, ועל כן דינה היה להידחות ביחס אליהם בלבד. ולכן, כך טענו ההורים, היה על בית המשפט לדחות את כלל הקביעות העובדתיות והמשפטיות ביחס לאחריותם לאי-פינוי המושכר ולפלישת הבן. בין היתר, בחוזה השכירות נקבע פיצוי מוסכם של 600 שקלים עבור כל יום איחור במסירת הדירה בחזרה לבעליה, כך שבעלי הדירה תבעו את ההורים ואת הבן בסך מאות אלפי שקלים.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור ההורים באופן חלקי, וביטל את צו הפינוי נגד ההורים מן הסיבה הפשוטה - שהם כבר לא התגוררו בדירה בפועל. לצד זאת החליט בית המשפט המחוזי, כי כל יתר הקביעות והממצאים העובדתיים והמשפטיים של בית משפט השלום, יישארו על כנן, לרבות ביחס לניתוח האחריות החוזית של בני הזוג.

בעקבות כך, החליטו ההורים להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בערכאה זו התהפכה ההחלטה וטענות בני הזוג התקבלו - תוך שהתביעה נגדם נדחתה במלואה. שלושת שופטי העליון קבעו כי ברגע שבוטל הסעד בנוגע לפינוי נגד אחד הנתבעים, דין התביעה כנגד אותו בעל דין להידחות במלואה, ועל-כן יש לדחות גם את כל הממצאים העובדתיים והמשפטיים שנקבעו נגדו.

למעשה, קבע העליון, כי כל הקביעות והממצאים לגבי אחריותם של ההורים לפלישת הבן ולאי-פינוי הדירה, בטלים.

עו"ד עומרי בדש, שייצג את בני הזוג בתיק, הסביר: "בית המשפט המחוזי יצר מצב אבסורדי שבו הסעד היחיד שהתבקש נדחה, אך כל הקביעות והממצאים שהובילו לקבלתו נשארו על כנם. וחמור מכך, התביעה אינה נדחית לגופה. בית המשפט העליון קיבל את טענות המערערים במלואן, וקבע כי דחיית הסעד היחיד שהתבקש מחייבת את דחיית התביעה על כל המשתמע מכך, בדגש על דחיית כל הממצאים שנפסקו לחובת המערערים. העליון הבהיר כי התוצאה המשפטית אליה הגיע המחוזי, אינה מוכרת ואינה אפשרית בדין".