בניינים כערימת פנקייקים, אנשים זרוקים ברחובות, ומה איתנו?

כשהאדמה תרעד: אז נכון, צוותי פיקוד העורף מתכוננים ומערכת החינוך מתרגלת מידי פעם, כנ"ל לגבי חלק מהמשק. אך מה יקרה אם שעת הרעידה תהיה 10:05, כל הילדים חזרו משעת האוכל והתיישבו בכיתות, כל העובדים בבנייני הקומות בישיבות עדיין לא יצאו לארוחת הצהריים, והרחובות עמוסים, כמו בכל שעה בתל אביב?

יציאת משלחת החילוץ לטורקיה נתנה לכוחותינו לתרגל באזור נוראי, ההרס שנגלה לעיננו בהיקפים חסרי תקדים, ריחות המוות, העשן מכל פינה, אלפי אנשים ברחובות, הולכים, יושבים או שוכבים, מבקשים את יקיריהם, מנסים להיאחז בכל בדל של תקווה, אך מבינים כי הסיכויים קטנים אם בכלל.

כוחות הצלה זרמו ממספר מדינות, כשהבולטים הם כוחות החילוץ הישראלים, ביניהם משלחת איחוד הצלה וחל"צ, יחידות החילוץ הישראליות - משלחת של רופאים, פראמדקים, חובשים, אנשי חוסן ומחלצים.

מלאכים בכתום, מתנדבים שעזבו הכל ויצאו תוך 10 שעות לעבר הלא נודע מתוך שליחות להציל כמה שיותר חיים.

מהרגע שאתה נוחת אתה מבין את גודל האסון והזוועה, מביט מסביב ולא מאמין למראות, מאות בניינים משוטחים כערמת פנקייק.

כמי שעוסק בנדל"ן ביום יום, יחד עם המהנדסת והקונסטרוקטור שאיתי, אנו מתחילים לתהות: מה לעזאזל קרה כאן? איך יכול להיות שאנו עומדים מול ערמת בלוקים וחול? לאן לכל הרוחות נעלמו כל הברזלים? ולמה אין יציקות מעל החלונות למשל? מישהו אמר חיזוק מבנים?

את האחיות בנות ה-24 ו-20 ששרדו ארבע יממות מתחת להריסות וחולצו על ידנו לאחר 28 שעות של עבודת חילוץ מאומצת, מצאנו מתחת למסגרת ברזל של מיטה וארון שנפל עליהן ויצר עבורן חלל אוויר בגובה של כ-70 ס"מ. הן ידעו לחפש מחסה, הן לא הצליחו לצאת מחוץ למבנה והקומה השישית שבה הן גרו הפכה לקומת הקרקע בחיפושים.

חילצנו בחיים אדון בן 65 לאחר חמישה ימים שהיה בין ההריסות, וגילינו, כשהדחפור התחיל כבר לגלח את הבניין, שמה שנראה כמו חדר מדרגות נותר עומד כולו, לכל גובהו, ונותרו בו הרבה חללי אוויר שאפשרו לשרוד.

השיח והחרדה עוברים מיד לשיח על איכות הבנייה בארץ ולשיח על תמ"א 38 - חיזוק או קומבינה?

זאת עובדה: המקומות שהכי נזקקים לפרויקטים של חיזוקי מבנה בכלל, לא נראים במשקפת של הקבלנים.

מי ירצה להשקיע כסף בפריפריה על קו השבר הסורי אפריקאי, כאשר אפשר להרוויח יותר באזורי הביקוש?! וההבנה המבהילה שמדינת ישראל ממש, אבל ממש, לא מוכנה לרעידה שעומדת להגיע.

יש מה לעשות ומהר, זו אחריות של כל אחד ואחת מאיתנו ובטח של כל מי שכמוני פועל בעולמות הנדל"ן (יזמים, מארגנים, מלווים, חברות תשתית, קבלנים, אדריכלים מתכננים וכו').

חייבים לדחוף לתהליך תכנון ואישור יעיל ואפקטיבי של פרויקטי חיזוק. חייבים לשנות את סדרי העדיפויות, לקדם עדיפות לאזורים בעלי פוטנציאל פגיעות גבוה בדגש על נקודות השבר.

חייבים לזרז מתן טופס 4 שמשאיר אנשים בבתים הישנים כשהבתים החדשים כבר בנויים, בעיקר בגלל תקיעות בירוקרטית. יש להקים צוות חשיבה בין משרדי ובין עסקי רוחבי, המשלב בין המשרדים הרלוונטיים, הזרוע הביצועית, יזמים וקבלנים, והאנשים שמסתובבים, מארגנים, אלה שעומדים מול מתנגדי תמ''א, מלווי משקיעים וכו'. כל זה, לטובת יצירת מהלך משולב שיוביל לרתימת דעת הקהל ויפתור חסמים טרם עלייתם.

וכמובן מעל הכל, להמשיך להכין ולתרגל את האוכלוסייה לתגובה בשעת חירום ברמה שבועית. כי אפשר למזער נזקים! כי חייבים להציל חיים!

כדי להיות זה שישרוד צריך לדעת לרוץ למקום פתוח, לחדר המדרגות או להתחבא מתחת למסגרת ברזל. צריך מזל? ידע? תרגולת? בבוא היום עדיף שנהיה בצד היודע והמוכן.

כותב הטקסט הוא יוסי כהן, מפקד משלחת איחוד הצלה לאזור האסון בטורקיה, אשר עוסק בתחום ההתחדשות העירונית, מלווה משקיעי נדל"ן ורס''ן במיל' פיקוד העורף.