נדמה שבשנים האחרונות כולנו רצים: רצים אחרי קריירה, אחרי חיי נישואים ומשפחה, אחרי איכות חיים וחיי חברה. בסופו של דבר, רובינו מגיעים עם הלשון בחוץ ובכלל לא נהנים מהדרך. הקורונה ודאי לא תרמה לעניין המרוץ הזה, היא אפילו לימדה אותנו בעל כורחנו שאפשר ורצוי להוריד הילוך לפעמים ובכל זאת, אי אפשר לברוח מהמחשבה שאולי באמת מגיעה לנו איכות החיים שאנחנו חולמים עליה?
אם תמיד חלמתם לקום לצלילי ציוץ הציפורים, לנשום אוויר נקי ללא אבק או פיח, לגדל את הילדים בלי חשש שירוצו לכביש ולנהל חיי משפחה וקהילה ענפים, אולי הגיע הזמן שתעשו משהו בנידון? נכון, זה אולי מפחיד, אבל בשביל זה אנחנו פה- בשביל לעשות לכם חשק. הכירו את האנשים שעשו את המהלך ושרדו (באושר) כדי לספר:
"כשהמדיח הפסיק לעבוד"
עינב (40) נולדה בחיפה וגדלה בתמרת, בן זוגה אסף גדל בנצרת עלית. כשהכירו והתחתנו, החליטו להקים את הבית שלהם- בשכירות כמובן, במושב תל עדשים. "שנינו היינו מאוד מחוברים לעמק יזרעאל, אהבנו את החינוך המושבי ואת איך שהילדים התחנכו שם. לצערנו בגלל ענייני עבודה נאלצנו לעזוב את תל עדשים ועברנו לגור בהוד השרון, אחרי ששמענו סיפורים מדהימים עליה". ובכן, סיפורים לחוד ומציאות לחוד ועינב ואסף מצאו עצמם גרים בבית שכור, מאוכזבים מהמסגרות החינוכיות שהילדים שלהם נמצאים בהם. "הרגשנו שיש פער גדול בין מה שמספרים, לבין מה שמקבלים ורואים בפועל".
עינב ואסף תמיד חלמו על בית משלהם אבל הבינו שזה חלום לא כל כך פשוט לביצוע, עד שהמדיח התקלקל. "כשראינו שהמדיח מקצר מכיוון שהגיעו מים לשקעים מאחוריו, התקשרנו לבעל הבית שלא הסכים לשלוח חשמלאי ונתן לנו כל מיני פתרונות שונים ומשונים. זה בעצם היה הקש ששבר את גב הגמל. נמאס לנו. החלטנו לקנות בית ולגור בו".
וכך החל מסע חיפושים שבעצם דרש מהשניים לחשוב מחוץ לקופסה, מכיוון שאת ההון הדרוש לקניית בית במרכז- כמו לרובינו, לא היה להם. "שנינו עובדי מדינה, עובדים בירושלים, לכן ניסינו לחשוב על מושבים באזור. איזה יום קפצה לאסף מודעה בפייסבוק על מושב נעמה. בהתחלה שאלתי את אסף אם הוא השתגע ומה איבדנו שם? אבל בכל זאת החלטנו לבוא לשמוע".
עינב מספרת שקבלת הפנים הייתה נהדרת, שהשיחה הייתה מאוד פתוחה וכנה ושהם מצדם, הקפידו לשאול את השאלות הכי חשובות כמו האם שליחים של אמזון מגיעים לשם? "סיימנו את הפגישה ויצאנו החוצה. הבן הבכור שלי אז היה בן 6 וכשהוא ראה את הנוף ואת המרחבים הוא פשוט התחיל להשתולל משמחה ולשחק בחול, ראינו שהאוויר הזה עושה לו טוב".
ובכל זאת, לא הכול ורדים ושושנים. למעבר כזה, בטח מעיר גדולה ומרכזית כמו הוד השרון צריך הכנה נפשית ומנטלית. "יש אתגרים. שנינו עובדים בירושלים כך ששנינו מבלים זמן רב על הכביש בכל יום. אנחנו צריכים לצאת מוקדם מהבית והנסיעה לפעמים יכולה לקחת גם שעה וחצי אם יש פקקים. מצד שני אנחנו מרוצים, זה בדיוק מה שרצינו, הקליטה עברה בצורה נפלאה וחלקה, ויש לנו כאן הרבה שקט. הבן שלי קורא לזה "יום כיפור בכל יום" וזה שקט שקשה להסביר אותו".
"תמיד כשנסענו דרך בקעת הירדן חשבנו לעצמנו מי האנשים האלה שגרים כאן? איזה כיף שהפכנו להיות האנשים האלה"
יובל וזוהר ישראלי (32), הורים לסיני בת ה-3 ולכרמי בן השנה, החליטו להעתיק את מקום מגוריהם והגיעו למושב נעמה בבקעת הירדן אחרי שנתיים של חיי קיבוץ בעוטף עזה. "אחרי שנתיים בקיבוץ הבנו שזה לא המקום שאנחנו רוצים לחיות בו וממש לא מהבחינה הביטחונית. חלמנו מגיל 18 על משק חקלאי צמוד לבית משלנו. בהתחלה חיפשנו במערב הארץ ואחרי שהבנו שאין לנו את ההון הדרוש, התחלנו לפזול מזרחה. אז גילינו את בקעת הירדן, אותה בקעה שבמשך שנים כשהיינו נוסעים דרכה היינו חושבים לעצמינו "מי אלה האנשים שגרים כאן? איזה כיף שאנחנו הפכנו לאנשים האלה".
"אנחנו מרגישים שאנחנו ברילוקיישן" מעיד ישראלי. "אפילו שאנחנו באים מקיבוץ ולא מעיר גדולה, מכיוון שהקיבוץ מפרש קהילתיות בצורה אחרת מהמושב. כאן יש ערך חשוב שהוא לכבד את הפרטיות של האנשים. חיי הקהילה לא באים על חשבון הפרטיות המשפחתית. זה מתבטא במרחבים, בגודל המגרשים, בעובדה שכל אחד מתנדב ונותן כמה שהוא רוצה, ולא כי הוא חייב".
גם ישראלי עובד בירושלים, ולשמחתו מצליח לקיים הפרדה בין חיי העבודה לחיי הבית: " קשה להסביר את הקסם שקורה כשאתה יורד מירושלים לים המלח, הנוף משתנה ויחד איתו גם הדופק יורד והכל נרגע". תמיד חלמתם להשאיר את העבודה במשרד ולא להכניס אותה הביתה? אז זה זה. כמובן שאם יש לכם את האפשרות לעבוד מהבית, בכלל לא תרגישו בהבדל, אולי רק לא תפסיקו להתפעל מהנוף עוצר הנשימה שנשקף מהחלון. אגב, יש לא מעט הזדמנויות עבודה גם באזור המושב והבקעה.
"בסופו של דבר אנחנו מגשימים את החלום שלא העזנו לחלום כל השנים האלה" כך ישראלי. "אנחנו חיים במושב, מגדלים עיזים ותרנגולות, מתמקדים במה שחשוב שזו המשפחה, נמצאים ביחד בבית, עובדים בעבודות טובות ומספקות, נהנים מחיי קהילה. בכל פעם כשאני יוצא למילואים אני נפגש עם החברים מהמרכז שעובדים בכל יום מ9:00 עד 19:00 ואני שואל אותם מתי הם פוגשים את הילדים? הם עונים לי שפעם פעמיים בשבוע. מבחינתי לקחת את הילדים שלי בכל יום מהגן זו הגשמת חלום וכל מי ששותף לחלום הזה, מקומו הוא בהחלט כאן".
"אני מרגישה כאילו אני נושמת אוויר שאף אחד לא נשם אותו לפניי"
החזון של נעמה הוא להיות בית לאנשים שהאדמה חשובה להם, מלח הארץ, אנשים שמרגישים חיבור אמיתי לשורשים ושרוצים לקיים חיי משפחה מלאים יחד עם חיי קהילה מלאים לא פחות. חברי המושב מייצרים אירועים חברתיים, מפגשים פורמליים ובלתי פורמליים מטעמם. מדובר כאן ביותר מסתם שכנים, אלא בחברים, כאלה שאפשר לתכנן איתם סופ''ש משפחות ספונטני, כאלה שתמיד ייקחו את החבילה מהשליח בשבילכם אם אתם לא בבית, כאלה שחשובה להם הקהילתיות בדיוק כמו שהיא חשובה לכם, כך לפחות מספר גיל רוזנבלום (38), תושב המושב.
"החיים במושב נעמה רחוקים שנות אור מהחיים במרכז בארץ. כלומר, רחוקים קונספטואלית בלבד כי מבחינה גיאוגרפית לפחות, 50 דקות ואתם בירושלים, או שעה ורבע ואתם על דרך נמיר בתל אביב".
אז למה רחוקים? ובכן, אשתו של גיל, הדר מתארת את זה בצורה הטובה ביותר כשהיא אומרת שהיא מרגישה שהיא נושמת אוויר שאף אחד לא נשם אותו לפניה. יכולים לדמיין את התחושה הזאת?
וזה אולי סוד הקסם של המקום: גיוון. במושב יש הכול מהכול. אנשים שחלמו כל חייהם על חיים שקטים ושלווים וחקלאות עצמאית, משפחות שגרו בעיר והחליטו לחשב מסלול מחדש, כולם מגיעים לשם מטרה משותפת וזה ניכר בפסיפס האנושי שמייחד את המקום הזה.
"יש הרבה אנשים שמחפשים מקום שקט לשים בו את הראש אחרי יום העבודה ולא כל כך מעניין אותם מה קורה בחוץ" מסביר רוזנבלום. "אבל כאן יש יחסי גומלין בין התושבים: אנחנו כן רוצים את הביחד, את הערך המוסף ולכן, מי ששוקל לשנות את אורח חייו ולהצטרף לקהילה שלנו, צריך לרצות להיות חלק".
רוזנבלום שם לב ויכול גם להעיד על עצמו שבסופו של דבר, רוב האנשים שמגיעים לגור בנעמה מצביעים על הילדים בתור הסיבה הכי משמעותית למעבר. "זה משהו מדהים, האפשרות לגדל כאן ילדים, לייצר להם מרחבים ואפשרויות שהם לא יפגשו במקומות אחרים, זה משהו שאין לו מחיר".
"זה כמו כפר צרפתי קטן, רק בלי השלג"
מיכל, יובל (31) ושני ילדיהם גרים במושב כבר 3 שנים. מיכל גדלה בירושלים ויובל בבקעת הירדן. אחרי שהתחתנו וחזרו בשאלה עברו לגור בגוש עציון ביישוב נוקדים ובו אוכלוסייה מעורבת, עד שהבינו שהם בכל זאת מחפשים משהו חילוני יותר.
"התחלנו לחפש, התעניינו בכל מיני מקומות. יובל אף פעם לא חי בעיר ולכן זו לא הייתה אופציה בכלל מבחינתו. ואני, שכן גרתי בעיר, מעולם לא הכרתי את השכנים שלי מלמעלה. אפילו לא בשביל כוס סוכר פעם באף פעם. ואז, באיזה יום כשנסענו לאימא של יובל בבקעה נתקלנו בשלט על הכביש שמזמין אותנו לבוא לגור במושב נעמה. יובל לא התלהב לחזור לבקעה כל כך מהר, לא ידענו שיש פה אוכלוסייה צעירה אבל החלטנו לגשש ולבדוק".
מיכל מספרת שהם הכירו קהילה מדהימה, שלא סותרת את החיים המשפחתיים הפרטיים שהם כל כך צריכים, יחד עם נופים מדהימים, מרחב, שקט וחינוך טוב.
יובל עובד במודיעין ונוסע בכל יום, ומיכל סטודנטית לסיעוד שעובדת במוקד הרפואי של המועצה בסופי שבוע. למרות שהאוטו הופך להיות חבר קרוב, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמושב עצמו מקסים וקהילתי. "אנחנו ממש מאושרים, יש פה בית קפה מהמם במושב, זה כמו כפר צרפתי קטן רק בלי השלג, יש מסאזי'סטית, ומדריכת הורים, במושב ליד יש נטורופטית ומדקרת וכל מה שצריך בתחום הכפרי הוליסטי". המרפאה היא אזורית, בית הספרי האזורי גם הוא נמצא, ובכן, באזור. במושב יש לנו בריכה, מעון, גן, ג'ימבורי ומועדון.
"לא מזמן נסענו להורים שלי, ואחד השכנים מלמעלה כנראה גרר איזה רהיט וזה עשה רעש. הבן שלי שאל מה זה, וכשהסברנו לו שמדובר בשכנים מעליו הוא שאל מה זה בדיוק השכנים מלמעלה? הוא לא הבין את הקונספט של זה שגרים להורים שלי מעל הראש וזה אולי מסביר את הכול, בכל מה שקשור לאורח החיים שבחרנו בו לגור ולגדל את ילדינו".
וגם אם ההורים נמצאים במרחק נסיעה, מיכל מספרת שחברי המושב לחלוטין הופכים להיות משפחה וממש לא במובן הקלישאתי: "הרבה אנשים מפחדים לעבור למקום מרוחק, אבל פה יש משפחה חדשה. למשל, כל חברת מושב שיולדת, חברי המושב מתחלקים לתורנויות ומבשלים לבני המשפחה ארוחות ערב במשך חודש וחצי. כשאני קמה בבוקר וחסר לי חלב או ביצה, אני יוצאת לטיול והשכנים שלי שלהם יש משק חקלאי, תמיד ידאגו שאני מסודרת. קצב החיים פה הוא אחר. האווירה כפרית, החיים בצ'יל. כל מי שכאן בחר לעשות סטופ, להפסיק את המרדף הבלתי פוסק הזה ולחזור לחיות, וזה מדהים".
לפרטים נוספים על מושב נעמה>>