סיפור של איש אחד: כיצד הפכה יקנעם לאחת מערי הייטק המוצלחות בארץ?

בעוד ישובים רבים מתהדרים באזור תעסוקה, מעטים הישובים שמכילים איזור תעסוקה מוצלח ברמה אזורית, ועוד פחותים הישובים שהפכו לעיר משגשגת ע"י רתימה של כוחות המדינה וכוחות השוק.

מהתחלה קשה מאוד של עיירת פיתוח בפריפריה, נחשבת כיום יקנעם עילית לאחת הערים המובילות ב-"סיליקון ואדי" ושוות ערך לאזורי התעסוקה של ערים ותיקות וגדולות ממנה.

אם תשאלו את רוב תושבי העיר, ואת מי ששירת אותה ועבד עם אנשי העיר, ההצלחה מיוחסת לאיש אחד, המכהן כראש עיר משנת 1989, מר סימון אלפסי. כששאלתי את מר אלפסי על סוד ההצלחה, בעוד הוא קיבל אותי בלשכתו, הוא סיכם זאת במספר מועט של מילים: חזון, אמונה, בטחון ומנהיגות. היכולת לקבל החלטות לא שגרתיות, שיש בהן סיכון.

יש לציין שכותבת כתבה זו היא קהל שבוי. אבי, יצחק ליפובצקי ליר, משמש כאדריכל הבונה בעיר משנות ה-90, ואני כנערה בת 16 התלוויתי לאבי לפגישה אחת מני רבות עם ראש העיר אלפסי, שהיה בזמנו ראש מועצה בטרם הפכה יקנעם לעיר, והרושם שהותיר עליי כנערה היה גדול. כל כך הרבה ענווה, סבלנות, עיסוק בעיקר, כנות והוגנות. חף ממניירות של פוליטיקאי, חריג בנוף, ייחודי ומיוחד. ניכר היה מבטאו הכבד, המוזר, שקצת השתפר מאז עם חלוף השנים, וחוכמת החיים שהייתה ניכרת.

מאז, משרדינו בנה הרבה מבנים באזור התעסוקה של יקנעם, שכללו את מפעל 'כתר פלסטיק', מבנה באטם, מבנה מרבל, מבנה GTMI, מבנה ברחוב היוזמה 3 ומבני משרדים והיי טק רבים, זכיתי להיות שותפה לבניית חלק מהמבנים, כשהצטרפתי למשרדו של אבי עם סיום לימודיי, בגיל 26. כיום יש עוד 3 מבנים נוספים בתכנון, הכוללים מבנים במתחם אלביט ומתחם קרייטק.

יש לציין, שהעבודה עם עיריית יקנעם, עם מהנדסי העיר, בעיקר עם אדר' מייק סקה, תמיד יוצאת דופן יחסית לשאר העיריות איתן עבדתי, ולמרות שלא חפה ממהמורות בדרך, יעילה, עוסקת בעיקר, תמיד מנסה לעזור, וכמעט תמיד מאוד מאוד מוצלחת.

לא חינם כתבתי כתבה זו, כמו נקודות בספר לעזרה עצמית, או כספר לחשיבה עסקית. כל צעד שעשה סימון אפשר להסיק ממנו על כל עסק, ארגון, בין אם זו עיר או צורת מחשבה.

סימון אלפסי נולד במרוקו בשנת 1945, למשפחה מרובת ילדים. כשהיה בן שבע נשלח לבית הספר "אליאנס" בקזבלנקה. בחופשים עבד בניקיון ובשטיפת כיתות, ובעבודות שחורות וקשות אחרות. את הכסף שלח להוריו. היזמות הראשונה שלו הייתה מכירת חרוסת, וכך במעט הכסף שהרוויח יכול היה גם לשלוח להוריו כסף וגם לשמור מעט לעצמו. בגיל 13 החל לעבוד בבית דפוס באופן קבוע, כשבערבים עדיין למד בסיוע אליאנס. בגיל 16 הפך להיות המפרנס הראשי של משפחתו אחרי שאחיו התחתן ואביו חלה.

שנה לאחר מכן, ב-1962 לקח את אביו ואימו, יחד עם אחיו הקטנים, והם עלו לארץ ישראל. כשהגיע ליקנעם הכה אותו הלם. הוא היה בטוח שזו ארץ זבת חלב ודבש, וכשהגיע ליישוב הקטן והעני, נדרשה לו שינוי גישה. יקנעם עילית הייתה עיירת פיתוח, עם פער גדול בין הילדים של יקנעם המושבה.
בלשכת התעסוקה הפנו את סימון לכריכיה שבה עבדו אנשים פחות מוכשרים, למרות שהיה ראש משפחה ובעל מקצוע בתחום הדפוס. הוא חש מושפל ומדוכא. אחרי חזרה ללשכה, ועבודה במקומות שונים, השיג עבודה בבית הדפוס של מאיר גנדלר, יהודי פולני שהתגורר בקריית חיים. תחילה התייחס אליו גנדלר בחשדנות, אבל עם הזמן סמך עליו, קיבל אותו כבן בית.

בשנת 1972 נבחר למועצת יקנעם. הוא חש שיקנעם לא נוהלה כראוי, עם סחטנות, מאבקי כוח וכבוד, והעדפת מקורבים. בין 1972-1978 שימש בתפקידים שונים בפוליטיקה המקומית של יקנעם, ומהחשובים ביניהם כששימש כיו"ר ועדת הסעד, סגן ראש המועצה, יו"ר ועדת החינוך (למרות שהיה ללא השכלה פורמלית), ויו"ר המתנ"ס. עבודה זו הייתה בהתנדבות.

בשנת 1976 החליט סימון לפתוח בית דפוס ביקנעם. הוא קנה מבנה באזור התעשיה הישן והפך אותו לבית דפוס. לקח סיכונים כלכליים ועבד קשה מאוד. השתתף במכרזים גדולים והצליח.

ב-1989 נבחר סימון לראש המועצה. המצב ביקנעם באותם ימים היה קשה מאוד. העיר הייתה בפשיטת רגל. האוכלוסייה מנתה אז 5,200 איש בלבד, וביקנעם היה מפעל אחד, מפעל סולתם, ש-90% מהתושבים עבדו בו. ביקנעם הייתה 19% הגירה שלילית, גרעון תקציבי של 50% בשנה, והלוואות בסך 15 מיליון שקל בריבית אינפלציונית.

בעקבות המשבר, והעובדה שלסולתם היה חוב של 10 מיליון שקל לעירייה, סימון החליט לבקש להכניס לתחום השיפוט של יקנעם את כל ה-300 דונם שישב עליו המפעל (קודם לכן המפעל היה באופן חלקי בתחום השיפוט של יקנעם).

סולתם והמדינה חתמו על ההסכם, תוך כדי שהתחייבו לשחרר את המבנים הלא מאוישים שלהם. הם יקבלו שכר דירה והעירייה תקבל ארנונה. כך, נפתחה הדרך לכניסת מפעלים חדשים, מפעלים עתירי ידע ומפעלי היי טק - ואזור התעשיה של יקנעם יצא לדרך חדשה. בשנת 2010 סולתם נמכרה לחברת אלביט מערכות.

רוב אוכלוסיית העיר למדה בתיכון כרסמות, רתכות ומסגרות. השאיפה של רוב תושבי יקנעם הייתה בגיל 16 לעזוב את הלימודים, להתגייס לצבא ולחזור לעבוד במפעל. העיר הייתה תלויה במפעל והמפעל בעיר.
בגלל שהמפעל היה מפעל נשק, הוא שילם משכורות טובות.

אולם, הלקוח העיקרי של סולתם באותם ימים היה איראן. ב-1990, אחרי שביתת הנשק בין איראן לעיראק, עלו האייתולות, ירד היקף הזמנות הנשק באופן דרסטי והוחלט על פיטורים בקנה מידה גדול.

היו שביתות והפגנות בסולתם והעובדים התבצרו במפעל במשך 57 ימים. בלילה שכונה "ליל הכלבים" פינו את העובדים המתבצרים מהמפעל. זו הייתה תקופה קשה מאוד

אחרי נפילת סולתם סימון חשב שהוא יגיע ל-70% אבטלה, אבל אז הוא הרגיש שיש צורך בשינוי הכיוון והמחשבה. כך נוצר בליבו החזון של יקנעם כבירת תעשיית האלקטרוניקה. תעשיית האלקטרוניקה היא תעשיית ההיי טק שהייתה אז בחיתוליה. יקנעם תתרומם ממעמדה כעיריית מפעל.

עם זאת, רוב תושבי יקנעם היו חסרי השכלה ללא הזדמנויות של חינוך, ועל כן סימון לא יכול היה להקים עיר היי טק. לא הייתה בעיר כיתה עיונית אחת שנתנה בגרות. אפילו גנים עירוניים לא היו.

כיוון שלא היה לו את הזמן לחכות עד שתושבי יקנעם יהיו מלומדים, ידע שהוא חייב להכניס לעיר אנשים משכילים. הוא ידע שמגיעים עולים למשרד הקליטה והחליט להילחם על העולים המשכילים. אבל יקנעם לא הייתה אבן שואבת לעולים אלו, בלשון המעטה. הוא ידע שהוא יצטרך להילחם עליהם. היה לו פרויקט שקם ביוקנעם עם 240 דירות ריקות, שאף אחד לא רצה לגור בהן. יזמים שנכשלו עם דירות לא מאוכלסות, סימון החתים אותם בהסכם ויתור על הקרקע והביא יזמים חדשים.

הוא שמע שמגיעים עולים בני העדה הרוסית, ולכן שם את פעמיו למרכז הקליטה באשדוד והלך לנסות לשכנע אותם לבוא. הוא שכר אוטובוס, הראה להם את הנוף ביוקנעם (מזג האויר היה יפה) ונתן להם ארוחת צהרים.

סימון ידע שליוקנעם יש יתרון אחד גדול מאוד - היופי המרהיב של הטבע. כך הוא ידע לשכנע את בעלי חברות הבנייה הגדולות ואת משרד השיכון להקים יחידות דיור רבות ביוקנעם, למרות מצבה הכלכלי הקשה של העיר.
בשלב ראשוני, הגיעו שלוש משפחות מבאקו, בירת אזרבייג'ן.

במקביל, הכין סימון אלפסי, עם 240 דירות ריקות ושלוש משפחות מרוסיה, תוכנית מתאר ליוקנעם, שתגיע מ-5,000 תושבים ל-11 אלף, עם פארק היי טק גדול, והכריז כי הוא מוכן לקלוט את כל העלייה מברה"מ.
סימון הצליח לפנות למשרד השיכון ולבקש עזרה במשכנתאות לעולים הבאים לגור ביוקנעם.

הוא סיפק לעולים מקומות מפגש, הפגיש אותם עם נציגי משרד הקליטה, עודד אותם להקים מקהלה ויצר איתם קשר רגשי חזק. הוא הזדהה איתם, כעולה חדש בעצמו, עם קליטה קשה וטראומטית, ועבד איתם ממקום של כבוד והבנה.

בהתחלה, המשפחות של העולים גרו בלי תשתיות. הם היו מהנדסים ורופאים בהכשרתם והיו מאוד ממורמרים מזה שלא הייתה להם תעסוקה. מפעל סולתם כבר קרס. העולים הגיעו עם ידע שלא יכלו להשתמש בו - כולל מדענית שהייתה מומחית בדלק של טילים, ולא הייתה לה עבודה.
סימון פנה למזכיר מפלגת העבודה, שיפגיש אותו עם יזמים. הוא הביא את שמעון פרס עם אוטובוס של מנכ"לים של חברות, בתקווה שיקימו מפעלים ביוקנעם, אחרי שפרס הבטיח לתת לו מעמד של אזור פיתוח א'.

האדם היחיד שהצליח לשכנע היה את סמי סגול מ-"כתר", בעלות זולה מאוד של 40,000 שקל לדונם כולל פיתוח. סימון הגיע לסולתם וביקש שיתנו לו את כל המחסנים הריקים והחל להביא מפעלי תעשייה מכל הבא ליד. הוא הביא 25 מפעלים, כמו מפעלים למסגרות, מפעל לייצור שנאים - הכל בחסות איזור פיתוח א'.

סימון נסע לאמריקה, לקהילות באטלנטה וסנט לואיס, גייס תרומה של 25,000 דולר והקים חברה לאלקטרוניקה שכולם עולים חדשים מרוסיה, בשם "אם תרצו אין זו אגדה". בעקבות שלוש המשפחות מבאקו, הגיעו הרבה עולים ליקנעם בעקבות שיטת חבר מביא חבר.

במקביל, התחיל סימון לעבוד על החינוך ביקנעם. הוא התחיל מהגן. הוא החל מחיפוש תקציב לגן, והקמת גן מדעים ביקנעם. הוא השקיע בבית הספר היסודי.

בראשית כהונתו היו ביקנעם שני בתי ספר תיכוניים - מקיף כללי ומקיף דתי. הכללי היה מכשיר את התלמידים לעבודה בסולתם, בעיקר בחרטות, מסגרות וריתוך. לא היה תקציב לבית הספר, והיה נתון לבעיות רבות. רוב תושבי יקנעם שרצו השכלה, למדו בתיכונים מחוץ למושבה, וגם שם חלקם סבלו מיחס מזלזל. סימון החליט לפנות לרשת אורט. רק בלחץ אדיר הצליח לשכנע את מנכ"ל אורט להיכנס ליקנעם, ורק ע"י חוזה בתנאים דרקוניים. עם זאת, כנראה מהלך זה הציל את התיכון ויקנעם זכתה בפרס החינוך ב-2013.

במקביל, הוא פתח מגמה עיונית בבי"ס תיכון דתי. הוא היה צריך לחתום ל-12 זוגות הורים שאכן הילדים יסיימו את הבגרות, כי הרבה פחדו שהכיתה תתפרק. הוא לקח את פרופסור דוד חן מאוניברסיטת תל אביב. וזכה ב-3 פרסים של חינוך ארצי. הוא פתח מעונות יום, גנים קהילתיים, גן מונטסורי, בית ספר איזורי לאומנויות וגן יער, כיתת מחוננים.

בשנת 1992 רבין קרא לסימון לתמוך בו. סימון עזר לו, ונוצרה חברות אמיצה. הוא עזר לו בבחירות ובכנסים למפלגת העבודה. כשרבין נבחר, סימון קידם דרכו מתן עדיפות לאומית בחינוך ותעסוקה לעיר. הוא לא רצה עזרה באבטלה, אלא רצה עיר עצמאית ומצליחה.

מחנה מנסורה, שנמצא על הכביש הראשי בכניסה ליקנעם, שימש כמחנה ימ"חים (יחידות מחסני חירום) ובסיס של יחידות קישור למילואים. סימון ניגש למשרד הבטחון ב-1995 וביקש לפנות את מנסורה. הוא ראה בחזונו שהפארק יהיה מלא ולא יהיה לו לאן להתפתח. הצבא, רצה לפנות רק במקום שהקרקע שווה הרבה כסף. סימון אמר שביקנעם יש הרבה מובטלים, ובכוונתו לבנות אזורי תעסוקה בשבילם, וזו מטרה חשובה יותר מלהרוויח רק כסף לטובת הצבא.

כל יום שישי נסע סימון לישיבות במשרד השיכון, וכשהוא עדיין לא ידע אם הבסיס יתפנה, התחיל כבר לעבוד על תב"ע משטח חקלאי לתעסוקה. בתמיכתו של יצחק רבין, הוא הצליח לשכנע את שר האוצר וכך פונתה מנסורה.

זה היה צעד מסוכן מאוד, משום שבאותה תקופה בסיס מנסורה שילם מאות אלפי שקלים ארנונה, ויקנעם הייתה עיר נכשלת ומרוששת. זו הייתה החלטה קשה, אבל סימון האמין ביכולתו להביא עוד הכנסות עתידיות ליקנעם. הוא קיבל את הרעיון לפנות את בסיס מנסורה מהרצליה פיתוח, שם עוברים עשרות כלי רכב כל יום - והבין כי מה שחשוב זו החזית לכביש. לשדר עוצמה.

כביש 6 היה אמור לעבור על אדמות בסיס מנסורה, בגשרים עצומים ומחלפים. כך תוכנן. ברגע שהבין שאלו התוכניות, החל ללחוץ להסיט את כביש 6 מתוך ידיעה שהוא יקרע את העיר ולא יאפשר לה להתפתח. במיקום הנוכחי, כביש 6 תורם לעיר.

הרעיון להקים את פארק מבוא כרמל, נבע מתוך תפישה לפיה בעתיד משתנה צריך לשתף פעולה, להשתלב, לשלב ידיים ולנסות לאגם משאבים. סימון ביקש ממגידו את הקרקעות, יחד עם העדיפות הלאומית של יקנעם ואת הדרוזים כשותפים. הוקמה מנהלת משותפת ליקנעם, מגידו ועוספיה, והמחיר עלה מ-400 אלף שקל לדונם ל-2.5 מיליון שקל לדונם

סימון ממשיך לקדם את יקנעם מתוך אמונה שמה שלא צומח - צונח. הוא ביצע הרחבות, והעלה את העיר בדרגה סוציו אקונומית. העיר עברה את אחוז הגיוס לצה"ל, והגיעה ל-97 אחוזי גיוס.

דירת 4 חדרים בעיר זינקה מ-60,000 שקל ל-1.8 מיליון שקל, ושטחי תעסוקה מ-40,000 שקל לדונם ל-3 מיליון שקל לדונם.

העיר מכלילה וחברתית. סימון קלט את העלייה האתיופית, הקים להקה, חרדים והייטקיסטים יחד, עיר עם 2 חטיבות ביניים וחטיבה עליונה אחת.

בחזונו, סימון הפך את יוקנעם ל-"הרצליה פיתוח" של מחוז הצפון. לכן, דרש מהחברות שבנו ביוקנעם את מפעליהם ומשרדיהם ליצור בנייני אבן וזכוכית מרשימים. הוא ומהנדס העיר נלחמים מלחמת חורמה על יופי הבניינים ביקנעם ועל רמה אדריכלית גבוהה, ולכן איזור התעשיה של יוקנעם הוא מהיפים והיוקרתיים בארץ.

עם זאת, סימון הבין מה יזם רוצה - הוא מחפש כוח אדם, מישהו שילווה אותו, ומישהו שילחם עבורו בבירוקרטיה. הוא פתח את היחידה לפיתוח כלכלי, כדי שתלווה את היזם, פתח גוף סיוע בהשמת כוח אדם וטיפול בכל בעיה בירוקרטית, והוא בעיקר מנהל קשרים הדוקים עם האדריכלים שבונים את העיר.

לסיכום, איזור התעסוקה של עיר הוא מקור ההכנסה שלה. כשראש עיר מצליח לייצר מקור הכנסה חזק לעיר שלו, ורותם את הכסף לשיפור השירותים בעיר, ולשיפור החינוך, לחיזוק האוכלוסייה, יוצר שגשוג ומשפיע על חייהם של התושבים. אין דוגמה לדעתי יותר מובהקת מהמושבה שהפכה לעיר, התקדמה והפכה למקום מופלא.

אני חושבת שסימון אלפסי נמצא עמוק בתוך ה-ד.נ.א של יקנעם והינו ההתגלמות של הקושי ושל הפריחה. הוא הצליח ליצור את העיר מתוך חזונו והיכולת שלו לבקש עזרה ולרתום אנשים אחרים לחלום שלו. הוא שילב את כוחותיו עם אוכלוסיה מאוד מוחלשת של מהגרים מברית המועצות, ועל ידי סיפוק צרכיהם ושימוש נבון בכוח האדם שיש לו, משך את תושבי יקנעם ש-"הונדסו" לעתיד של פועלים שחורים לכיוון חינוך, השכלה, קידמה והזדמנויות.

סימון הוא שילוב של יזם, מנהל מחונן, ובעל חזון וחלום לעיר יקנעם. ביצירתיות מדהימה, וכפי שסיכם במשפט "במקום לשבת ולבכות על אפליה וכמה קשה, יש לחשוב ביצירתיות על מה אפשר לעשות במקום".
לדעתי, סוד הקסם שלו טמון בלדעת לבקש עזרה, ובמקביל לנהל מקח רציני, לחשוב ביצירתיות ולשבות אנשים בחלום שלך.