קורבוזייה אמר פעם "שההיסטוריה של האדריכלות היא ההיסטוריה של החלון". כל זה היה שריר וקיים עד אמצע המאה ה-19, כששלד הפלדה בשיקגו התגבר על הקיר הקונסטרוקטיבי הטיפוסי, הנושא את משקל המבנה, ובהדרגה אפשר לחלון להפוך לקיר - לקיר מסך שקוף ודק.
בעקבות שלד הפלדה נוצר חופש קונסטרוקטיבי, ובעקבותיו השלד נסוג ממעטפת הבניין ואפשר לה לצמוח לגובה, קלה יותר וכמו מרחפת ומשוחררת מתקדימים היסטוריים.
משנות השלושים ואילך של המאה שעברה, התפתחה שפה אדריכלית טכנולוגית בינלאומית חדשה שליוותה את החשיבה והתכנון האדריכלי. שפה זו דגלה בחלל זורם ובפתיחה מרבית של המבנים, ושאפה להקטין את משקלם על ידי שימוש יעיל בחומרי הבניה ועל ידי הליכי יצור מתועשים. היא שחררה אותנו מהקירות המאסיביים הנושאים של התקופה הקלאסית, מהחלל הפנימי הסטטי והממוקד שלהם וביטלה בהדרגה את האזור שבתווך בין פנים וחוץ באמצעות השקיפות.
סדרה מקרית של אובייקטים אוטונומיים
מסוף המאה ה- 19, קיר מעטפת הבניין הכבד והמסורתי נעלם והפך לחלון ענק - לקיר מסך שקוף שנמתח מהקרקע ועד השמים. תחושת המופנמות והאינטימיות בחלל הפנימי של הבניין נעלמה, ובמקביל נעלם האור המסתורי, הבלתי ישיר, ששום משטח זכוכית אינו יודע להעניק לאדריכלות.
מעטפת הזכוכית נשענה על שלד משל עצמה וחדלה להיות השלד התומך של הבניין כבעבר. היא רכשה לעצמה שפה חדשה משלה, אבסטרקטית, תעשייתית, שהפכה לאיטה לשלט פרסומת דקורטיבי. נוצרה אדריכלות אוניברסאלית, שקופה, מרחפת על שלד של עמודים בודדים במפתחים גדולים, הנוגעת בקרקע בקלות, מזניחה את המקומיות, הופכת את נפח הבניין למשטח ומצמצמת את חושניות החומר. היא יוצרת מעטפת אנונימית ללא קנה מידה אנושי ומנהלת רומן עם האופק.
שנים רבות הזכוכית שהייתה בשימוש נותרה דקה ושברירית, אך בעקבות אמצעי הייצור המתקדמים והטכנולוגיה, התפתחה זכוכית רב תכליתית, עבה ושכבתית, עם בידוד טרמי ואקוסטי. זכוכית זו רכשה את מרבית התכונות של הקיר הנושא הקונבנציונאלי, אך לא יצרה בחזית המבנה מקום משל עצמה, עם עומק שניתן להתרווח בתוכו ולהישען על דפנותיו. התפר השקוף שנוצר בין פנים וחוץ הוא תפר דק בעובי הזכוכית, שמטשטש את הגבול שביניהם.
וכך, קירות החוץ הנושאים של המבנה הפכו מקירות עבים לקירות דקים ואילו התקרות הפכו מתקרות דקות לעבות, שמשמשות מעתה למעברי צנרת. במקביל, מחיצות הפנים הפכו לדקות וקלות גם כן, הגדילו את השטח השימושי במבנה והקטינו את העומסים שלו.
שפת האדריכלות הבינלאומית השתלטה על מרבית גורדי השחקים המשרדיים שבתוכם הגמישות, הפתיחות, השקיפות והניטראליות של החלל הפנימי הפכו לערכי יסוד ולעקרון תכנוני ואידיאולוגי גם יחד. בעקבות השימוש בשפה זו, שבא לידי ביטוי בכל חזיתות המבנים, נוצר בתוכם חופש ויזואלי אינסופי עם פרספקטיבות ארוכות החוצות את חללי הפנים המשרדיים לעבר האופק.
חופש שלא היה כמותו באדריכלות הקלאסית, שהפך לסגנון ולערך מסחרי נפוץ. וכך, אדריכלות המגדלים המשרדיים של הפתיחות והשקיפות נותרה כשפה זרה שאינה שייכת לכאן. שפה של זכוכית כהה, גרניט, אלומניום מוברש ופלדת אל חלד שהפכו לתחביר שממנו ניזונה המעטפת המבנית. השימוש בהם מתעלם מהצורך בחושניות החומר ובקנה המידה האינטימי שנגזר ממנו.
בתל אביב לאורך האילון צומחת רצועה של גורדי שחקים המיועדת למשרדים ולמגורים שניצבים במרחבים משתנים זה מזה, כסדרה מקרית של אובייקטים אוטונומיים. יחדיו הם יוצרים פרבר ממין חדש של איים ורטיקאליים המתנשאים לשחקים, על גבי תכניות אב מיושנות, המבוססות על איחוד חלקות שמקורן בעיר הגנים משנות העשרים של המאה שעברה.
בעקבות אחוזי הבניה שהתנפחו לאורך האילון, ובהיעדר תכנית אב רלוונטית, מתרבים המגדלים ופוצעים את קו הרקיע בפראות, רומסים את החלל הציבורי הפרוס לרגליהם במפלס הקרקע, והופכים אותו לשדה בור מיותם מתוכן.
הם יוצרים נוף מחוסר קנה מידה אנושי ומתעלמים מהולך הרגל שזקוק לצל, לירק, לאתנחתא ולאדריכלות היוצרת מכנה משותף בגובה העין.
תל אביב היא עיר ללא אדריכלות של קצה. היא זוחלת לכל עבר. בצידה המזרחי היא נעצרת בתעלה של נתיבי האילון, שמתמידים להשתנות ולהתרחב ונשארים פקוקים יום יום ובצידה המערבי היא נעצרת בחוף הים, אך בגובה עין, תל אביב אינה נעצרת!
ניתן היה לצפות
יש צורך לשאול מדוע לא ניתן לנצל את המרווחים שנוצרו בין המבנים לכל גובהם. מדוע לא ניתן לנוע ביניהם ומדוע התנועה ההוריזונטלית בעיר רציפה וציבורית ואילו התנועה הורטיקאלית בעיר נותרה פרטית לחלוטין ונסתרת, ומדוע אין שום רצף והמשכיות בין שתי התנועות הללו. יש צורך לאפשר לחללים בין המבנים להוות פרק בלתי נפרד מפרספקטיבות עירוניות ארוכות, שמקורן ברקמה העירונית הקיימת מסביבם.
יש צורך למצוא שפה אדריכלית שונה ומיוחדת לאורך האילון - המבוססת על תכנית אב חדשה בשילוב עם חתך אב. תוכנית הקובעת את יעודי הקרקע ואת היחסים הרצויים בין הפרטי והציבורי, את החלל המיועד להולכי רגל, את הצפיפות ואת קו הרקיע המסמן את קצה העיר ותוחם את גובהה.
המגדלים הם הסמל של השפה המודרנית באדריכלות. הם אמורים לבטא את המימד האנכי, הציבורי והיצוגי שמתפתח מבסיס המגדל שנוחת על הקרקע ועד הקצה הנושק בשמים.
ניתן היה לצפות ששפת המגדלים תבטא את התנאים הפיזיים הסביבתיים והקונסטרוקטיביים המשתנים לכל גובהם ותיצור חלל ציבורי מגוון למרגלותיהם, בעבור הולך הרגל.
ניתן היה לצפות שיתפתח מרחב פונקציונאלי חדש בין גורדי השחקים, עם קנה מידה עירוני, שנהנה מפרספקטיבות תלת מימדיות מפתיעות.
ניתן היה לצפות ששפה אדריכלית מיוחדת וייצוגית תבטא את קצה העיר תל אביב במערב לעבר הים ובמזרח לעבר השכונות, ולא תאפשר לה לזחול לכל עבר.
עדה כרמי-מלמד, כלת פרס רכטר ופרס ישראל לאדריכלות, בעלת המשרד עדה כרמי-מלמד אדריכלים בע"מ, תל-אביב שנוסדה ב-1992. לימדה בקולומביה בין השנים וב-Yale, באוניברסיטת פנסילבניה, M.I.T., A.A. בית הספר לאדריכלות ובאוניברסיטת תל אביב. שמונה ספרים פורסמו על עבודתה.