מה הופך אובייקט לאדריכלי ולא משעמם? זו שאלה שעמה מתמודדים לא רק אנשי מקצוע, אלא גם מתבוננים מן השורה.
לדברי אדריכל נועם מוסקל מ"אורבך-הלוי, "גם אובייקט אדריכלי מכוער וגרוע הוא אדריכלי. אז מה עושים? ראשית, עוד בשלב התכנון נחשוב על העמדת מאסות המבנה, תוך כדי התחשבות בסביבה בו הוא ממוקם. אם, לדוגמא, אנו מתכננים מפעל, ננסה לא למקם את הפונקציות התפעוליות וה"לא נעימות" שלו בחזית. נותנים למבנה להיות חלק פעיל ונוכח בפן החיובי ולקחת חלק בחוויה האורבנית, בלי להפוך את האובייקט לגוש מכוער".
בהתייחסו לחומרים, מסביר מוסקל: "המלצה ברורה לעשות שימוש בחומרים כמה שפחות מלאכותיים, או טרנדיים לאותו רגע. לדוגמא, בעבר נעשה היה אופנתי לעשות שימוש בטיח עם נצנצים, התוצאה היא של אובייקט 'מעצבן' וגם כזה שאינו מחובר לסביבה. אתה מסתובב בתל אביב בעיר הלבנה, עם מבני ציבור שהחן שלהם לא פג, צופה בבניינים מרגשים שנאמנים לברוטליזם - לאמת החומרית שלהם - בצורתם הטבעית. הם חפים מטרנדים וחיפויים, כדוגמא לשימוש בבטון חשוף וטיח לבן, ומתכת ופלדה ולבנים. ברמת התכנון המטרה להגיע למקום שמטיב עם הסביבה שלו".
בהתייחסו למבנים שעל פניו עשויים להיות משעממים, מסביר מוסקל: "מבנים לוגיסטיים, תפעוליים ופונקציונאליים, כאלו שכביכול אין להם קשר לאדריכלות מעניינת, כמו מרלוג, מחסן, או מרכז הפצה, הם בגדול קופסאות גדולות ואטומות. אפשר לתכנן את הקופסא הזו, ולסגור עניין. אנחנו ב'אורבך הלוי' מתייחסים לאותן קופסאות בדיוק כמו תכנון של בית ספר במרכז העיר. המשמעות - האובייקט האדריכלי מקבל את הכבוד הראוי והטיפול במעטפת שלו, בלי קשר לפונקציה.
"כשמדברים על מפעלים, תחנות כוח וכו', אלו מבני ענק של כמה דונמים, ששטח הפנים שלהם הוא עצום ודורש טיפול. היושרה שלנו כאדריכלים לא מאפשרת להשאיר קופסאות כאלו ללא התייחסות אדריכלית. זו לא חזית של בית, זו חזית של אלפי מ"ר שהיזמים לא ששים לשים את כספם על משהו שהוא דקורטיבי ולא פונקציונאלי, כך שצריך ליצור פתרונות מקובלים על היזם ובאותה מידה גם יעשו את האפקט.
כדוגמה הוא מביא את "קודקוד", מרכז לוגיסטי ענק במודיעין הוא דוגמא מצויינת לכך, מאחר ושם כיסינו את החזית בקשקשי אלומיניום משוננים בגוון נחושת, חומר מתכתי ולא צבע שמתיימר להיות משהו שהוא לא. הקשקשים האלה הם פתרון שלאחר מחשבה מעמיקה, מהווים פתרון לא יקר ש"רץ" על כל החזית ומאחד את המבנה כולו, עם מאסה אחת מאוד מובהקת ומסוגננת בשטח שלה. זה נותן מבנה הענק והאפרורי, כמעין תחרת מתכת נחושת שהופכת אותו לאובייקט אדריכלי ולא מרכז לוגיסטי משעמם, אלא כזה שמשתלב בסביבה שלו. בעבר עשינו מרלוג בסמיכות למבנה הזה, שבו השכלנו לעשות שימוש בחזיתות עם חיפוי אלומיניום בגוון כהה, שמדמה את המתכת המחלידה".
לדברי אדריכל-שותף אורי לניר, ממשרד עדה כרמי-מלמד אדריכלות, "אובייקט אדריכלי אמור לייצג חוויה אדריכלית תלת ממדית בקנה מידה אנושי, שניזונה מהאור המקומי מההיסטוריה ומהטכנולוגיה. אדריכלות האובייקט ניזונה ומושפעת מהמקומיות, מההיסטוריה ומהטכנולוגיה. לאחרונה תכננו ברחבת הכותל המערבי את בנין הליבה המרחף מעל מפלס תת קרקעי שבתוכו ממצאים עתיקים נדירים. המבנה מורכב משתי שפות מודרנית ועתיקת יומין. חלל דינמי הנמתח בין שמים וארץ מפריד ביניהן ובאמצעותו חודר אור טבעי שמאיר את כל חלקי הבניין".
בתוך כך, מסביר לניר, כי גם בפרויקטים של מבני תעשיה שאמורים להיות סטנדרטיים וזולים אנו דואגים לסביבת עבודה נעימה: "במבנים אלו של חללי ייצור גבוהים העמוסים במערכות, בעגורנים ובאמצעי יצור שונים אנו דואגים לקונסטרוקציות קלות שיוצרות קצב מעניין ומאפשרות חדירה של אור טבעי בלתי ישיר, התורם לתחושת הנוחות במפעל. לאחרונה סיימנו את פרויקט סודה-סטרים בפארק התעשייה עידן הנגב. שטח המפעל 100 דונם, הוא כולל מספר מבנים של תעשיה כבדה הנתונים בשני אגפים המקבילים זה לזה. במרכזם ואדי ירוק ומוצל החוצה את האתר מצפון לדרום. הוואדי משרת את העובדים בדרכם לעבודה, לאזורי הרווחה ולמשרדי ההנהלה. גשרים חוצים את הוואדי במפלס הנתון מעליו, ומשרתים את התנועה המוטורית העוברת בהיקף המפעל. בחזיתות המבנים השתמשנו בפח גלי זול, אך על ידי העמדתו בזויות שונות יצרנו משחק מעניין בין אור וצל המשתנה כל שעות היום".