הם היו בני זוג. הוא יהלומן אחרי גירושין קשים ושלושה ילדים מנישואין קודמים והיא רווקה גננת שנכנסה ממנו להריון. אביה דרש מבן זוגה להתחתן איתה, כנהוג בעדה הבוכרית, אך מאחר והאיש, כאמור גרוש, חשש לעבור שוב במדרגות הרבנות, הוא לא הסכים להתחתן בחתונה 'רגילה' ולכן אביה חיתן אותם בעצמו בחתונה פרטית.
אחרי 19 שנים ושני ילדים משותפים, בני הזוג התגרשו והאשה דרשה לקבל מחצית מהדירה אותה רכש כשבוע לאחר הקרע, ושנקנתה בין היתר מכספים שהיו מופקדים בחשבונו של הגרוש. בדיונים שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, הגרוש טען שהם התחתנו בחתונה פיקטיבית, 'קומבינה' של אביה. הוא סיפר שבני הזוג התגנבו לאולם אירועים בזמן שהתקיימה חתונה אחרת, חיכו בסבלנות לסיום האירוע, אביה קידש אותם בקידושים פרטים שכן הוא לא רב מוסמך, ואז תפסו את הצלם וביקשו ממנו לצלם את הזוג כאילו התחתנו.
בהמשך, ולאחר החקירה הנגדית שביצעה עורכת הדין תיקי פרטר, באת כוחה של האשה, האיש הודה כי אכן היה אירוע באולם בהשתתפות 100 מוזמנים ושהוא קרע את סרט החתונה במטרה להעלים ראיות מהחתונה בפני בית הדין הרבני. בגין קריעת סרט החתונה האשה אף הגישה תלונה במשטרה.
לאחר שהשופט יחזקאל אליהו קבע כי היתה חתונה, אך לא כדת משה וישראל, האיש ניסה גם לטעון שהם לא נחשבים לידועים בציבור, בנסיון לדחות את חזקת השיתוף שמקנה לאשה חלק בנכסיו. לאורך כל הדיונים בבית המשפט, הוא ניסה להציג את האישה ואם ילדיו "כטרמפיסטית" שחיה על חשבונו. הוא טען כי ניהלו חשבונות בנק נפרדים, כשכל צד הפקיד כספים בחשבונו - דמי השכירות מדירות ירושה שהיו בבעלות כל אחד מהם לפני הקשר הזוגי. בחקירה הנגדית פנה לבאת כוחה של הגרושה ואמר לה: "אני הייתי מממן את הרכב שלה מאמיל'ה, הניתוח שהיא עשתה בגוף שלה זה גם חלק ממני, היהלומים זה ממני".
כשהאיש נשאל אם האשה טיפלה באימו החולה, טען כי היתה לה מטפלת, אך השופט ציין כי כשאימו המנוחה הייתה חולה היא התגוררה איתם בדירה, מה שמעיד על מחויבותה ומסירותה, עובדה שאינה מובנת מאליה.
האשה הצליחה להוכיח כי חשבון הבנק שעל שם האיש בלבד היה למעשה חשבון משותף וממנו שולמו הוצאות משק הבית. השופט ציין כי בני הזוג התגוררו תחת קורת גג אחת למן תחילת הקשר ביניהם, וכי מקשר זוגי זה נולדו להם שני ילדים משותפים אשר התגוררו עמם תחת קורת גג אחת.
השופט ציין כי תשובותיו של האיש מבססות את טענת האישה, לפיה שני הצדדים משתייכים לעדה הבוכרית ועל כן היא נתנה כבוד רב לבן זוגה. היה לה ברור שהרכוש יירשם על שמו בלבד וכי כאשה בת לעדה הבוכרית, היה לה ברור שעליה להיות כנועה ומרצה. משום כך, לא היה עולה על דעתה לדרוש רישום על שמה מפאת כבודו. השופט הוסיף כי כל הוצאות הבית משקפות אף את אותה התנהלות פטריארכלית וכי האיש נהג בה בפטרונות.
בהמשך חקירתו הנגדית על ידי עו"ד פרטר, האיש התייחס בביטול לנכונותה של האישה ולרצונה לתרום לו כליה וביצוע בדיקות התאמה למטרה זו. משנשאל מדוע שהיא תהיה מוכנה לתרום לו כליה, השיב: "לא יודע". לטענה כי התפטרה מעבודתה בגן הילדים לאחר 20 שנות עבודה על מנת לטפל בו ולהתלוות אליו לרופאים, טען שהתפטרה כי "ראתה שבגן הילדים היא לא תגיע לשום מקום".
השופט קבע כי בני הזוג היו ידועים בציבור ולכן חלה עליהם הלכת השיתוף וכי כל טענות האיש נסתרו וקרסו לחלוטין כולל גרסתו לפיה לא ערכו טקס במטרה למסד את הזוגיות ביניהם. יחד עם זאת נוכח המשטר הרכושי החל בין בני הזוג, השופט ציין כי על שני הצדדים להוכיח או לסתור כוונת השיתוף לגבי כל אחת מהדירות שנרכשו או נמכרו בתקופת החיים המשותפים.
של מי הדירה הזאת?
הדירה הראשונה, שנרכשה טרם הכירו הצדדים, הייתה בבעלות הגבר ונמכרה כשמונה שנים לאחר תחילת הקשר הזוגי ביניהם. הדירה השניה נרכשה כעבור 6 שנות זוגיות. הצדדים לא התגוררו מעולם בדירה זו והיא יועדה לשמש עבורם בטוחה פנסיונית. כשהכירו, האישה עברה להתגורר בדירה הראשונה שהיתה בבעלותו. בחלוף שמונה שנות מגורים משותפות, כאמור, האיש הציע לטענתה כי ימכרו את הדירה וירכשו דירה אחרת כי הדירה הייתה על כביש ראשי, שהפריע לו לישון ומשום שהבית התיישן. הם החליטו לרכוש דירה חדשה, שקטה וגדולה יותר שתתאים לכל המשפחה.
האיש טען כי הכספים ממכירת הדירה הראשונה הופקדו בחשבונו במטרה לרכוש לעצמו בלבד דירה אחרת. לדבריו, הדירה השנייה, שנרשמה על שמו, נרכשה במזומן מכספים שצבר בעבודתו ומהלוואה שקיבל מיהלומן, קולגה לעבודה שנפטר ולכן לא יוכל להעיד. הוא לא רצה למסור את שמו של הקולגה וגם לא הציג בבית המשפט כל מסמך הנוגע להלוואה. כשבוע לאחר פרוץ המשבר הזוגי, ו-13 שנה לאחר שהתגוררו בשכירות, הוא רכש את הדירה השלישית ורשם אותה על שמו. לצורך כך מכר גם את הדירה השנייה.
לטענת האשה, במהלך 13 השנים שהתגוררו בשכירות רק "אמרנו חוסכים לבית, לא קונים מזגנים, לא משפצים, לא קונים רהיטים, חוסכים חשמל, חוסכים מים. אם הייתי יודעת, גם אני יכולתי לחסוך לעצמי היום חצי מיליון, הרי הרווחתי וקיבלתי שכירויות, איפה כל הכסף שלי? מושקע בבן אדם הזה שהבטיח לי הרים וגבעות והבטיח לי שהוא ידאג כל החיים כי אני אשתו. אז למה הוא לא אמר לי מההתחלה, 'תקשיבי , מה ששלי שלי, מה ששלך שלך, תדאגי לעצמך'?"
השופט ציין כי לאורך כל הדרך עדות האישה הייתה אמינה ומהימנה וניתנה מדם ליבה. לגבי הגבר, נקבע כי לא הציג גרסה ברורה באשר למקורות המימון של הדירה השלישית. גרסתו הייתה מלאה בסתירות והוא נמנע מלהגיש לבית המשפט את חוזה המכר של הדירה השניה למרות אינספור ההחלטות והתראות בעניין.
השופט דחה טענות האיש לפיהן כספי מכירת הדירה הראשונה שהופקדו בחשבון שעל שמו שייכים רק לו, שהדירה השניה בבעלותו בלבד ושהדירה השלישית, שנרכשה לאחר הקרע בין בני הזוג, שייכת רק לו. הוא פסק כי האשה זכאית למחצית מהזכויות בדירה השלישית שנרכשה מהתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה השניה והכספים שהיו בחשבון של הגרוש, שחלקם או כולם, נחסכו בתקופת החיים המשותפים.
בפסק הדין נקבע כי הדירה, שנרכשה תמורת סך של כ-2 מיליון שקלים, תימכר והאשה תקבל מחצית מסכום המכירה. בנוסף, פסק כי הגבר ישלם לאשה סך של 25 אלף ש"ח הוצאות משפטיות.