בית משפט לענייני משפחה בקרית שמונה ובית המשפט המחוזי בנצרת נדרשו לעסוק בסוגיה מעניינת שכללה השקעה משותפת של בני משפחה בנכס. התובע התגורר בדירה בקיבוץ עם בת זוגתו, בת של חברת קיבוץ שהפכה בהמשך לאשתו ולבסוף לגרושתו ואם ילדם המשותף. מצבם הכלכלי של בני הזוג לא היה שפיר, ולאחר שערכו בדיקה גיאוגרפית בסביבה הקרובה, הגיעו למסקנה שאין ביכולתם לרכוש בית קרקע.
לאור המצב בני הזוג החלו בהליכים להתקבל לקיבוץ ובמקביל ניגשו וזכו בהגרלה על רכישת מגרש בקיבוץ באזור ה'הרחבה'. לאחר שזכו בהגרלה הגיעו למסקנה שאין להם די כסף לממש הזכייה, ויתרו על הזכייה וגם החליטו להקפיא את ההליכים לקבלתם כחברים בקיבוץ.
החמות, חברת קיבוץ, החליטה לרכוש בעצמה מגרש בהרחבה, כאשר במסגרת החוזה נקבע כי לאחר הקמת הבית על המגרש בו זכתה, היא תחזיר לקיבוץ את הדירה בה התגוררה. בהמשך, בני הזוג קיבלו זכאות להיכלל במחיר למשתכן בהיותם חסרי דיור.
הגרוש טען בתביעה נגד גרושתו והחמות לשעבר, כי בני הזוג הגיעו למסקנה שהאפשרות היחידה העומדת לרשותם לבנות בית היא לרכוש מגרש באמצעות החמות/האם. דרך כך המגרש יירשם על שמה ובאופן זה מחירו יהיה נמוך בהרבה, שכן חברי קיבוץ ותיקים זכו להנחה משמעותית ברכישת המגרש בהרחבה. לטענתו, בין בני הזוג לחמות/האם היתה הסכמה בעל פה לפיה המגרש, על אף שהזכויות בו רשומות על שם החמות, יהיה למעשה מגרש שישמש את בני הזוג בלבד והם יבנו עליו את ביתם.
עוד טען התובע, כי על מנת להבטיח את זכויותיהם חתמה החמות על צוואה בה היא מצווה את זכויותיה במגרש שרכשה ומה שייבנה עליו לבני הזוג בחלקים שווים. הגרוש הוסיף כי הם שילמו כרבע מיליון שקלים עבור התשלומים על המגרש: תשתיות ציבוריות ותשתית פרטית, חיבור לחשמל, שכר טרחת אדריכלים, פתיחת תיק ברמ"י, עבור השומה, לוועדת התכנון והבניה ועוד. בסופו של יום הבית לא נבנה ואף לא התחילה בנייתו, ולטענתו זכותו לא רק לקבל את הכספים שהושקעו במגרש אלא זכויות במגרש עצמו, שבינתיים האמיר ערכו.
החמות/האם, מצידה, הצהירה בכתב ההגנה שהוגש על ידי עו"ד לירית אביטל בר נתן בשמה ובשם בתה, כי רכשה את המגרש ותכננה את הבית שייבנה עליו וכי נתנה לאדריכל יד כמעט חופשית לתכנון הבית. זאת מתוך כוונה "שיהיה בית כיפי לי ולילדיי ולנכדים שלי". היא הודתה כי בני הזוג העבירו לה כספים לצורך רכישת המגרש והתשלומים הנלווים. יחד עם זאת, השתיים טענו כי מדובר בנסיון לנשל את האם, אישה מבוגרת, שהנכס היחיד שלה הוא דירת המגורים בקיבוץ שהוחלפה במגרש שרכשה. הן הכחישו הטענה בנוגע להסכמות או הסכם בכתב או בעל פה ביחס למגרש. בכתב ההגנה נטען כי משמעות קבלת התביעה, הינה כי האם, אישה מבוגרת וחברת קיבוץ מזה עשרות שנים, תאבד את קורת הגג שלה ותיוותר ללא אפשרות לבנות בית.
בעניין הצוואה, האם טענה כי זו דווקא תומכת בגרסתה לפיה המגרש וכל אשר ייבנה עליו שייך לה ולה בלבד, כי אם לא כן היא לא יכולה לצוות אותו לאחרים. לטענת באת כוחם, בני הזוג יכלו לרכוש מגרש על שמם, הם אף זכו בהגרלה, אך החליטו על דעת עצמם להפסיק את הליכי הקבלה לחברות וויתרו על המגרש שבו זכו. לכן לא היה צורך כי ישתמשו בשמה כדי לזכות במגרש.
השופט רן ארנון מבית המשפט לענייני משפחה בקרית שמונה ציין כי השאלה שיש לבחון היא האם ניתן להכיר כמי ששילמו תמורה משמעותית עבור המגרש, כבעלים של המגרש, למרות שהוא רשום על שמה של האם וכי לא נערך שום הסכם בכתב. הוא קבע כי אין חולק על כך שבני הזוג השקיעו כספים בקשר למגרש ומדובר בסכומי כסף לא מבוטלים. יחד עם זאת, מהראיות עולה כי לא רק בני הזוג השקיעו כספים ולפחות חלק מהכסף שולם על ידי בעלה של האם. השופט קיבל את טענות עו"ד בר נתן, העוסקת בדיני משפחה וירושה, לפיה בני הזוג, יכולים היו, עקרונית, לרכוש מגרש על שמם ובהמשך לבנות עליו בית. בני הזוג השתתפו בהגרלת המגרשים וזכו במגרש, כל זאת במקביל להליך קבלתם לחברות.
השופט הוסיף כי אין מסמך בכתב המעיד על עסקה ואין כל דיווח לרשויות המס על ביצוע עסקה. מה עוד שהתובע העיד כי גם בני הזוג עצמם לא סברו כי המגרש בו השקיעו כספים יהיה שלהם ויירשם על שמם. ראיה לכך היא כי בני הזוג נרשמו לתוכנית "מחיר למשתכן" של משרד הבינוי והשיכון, תוכנית המיועדת ל"חסרי דיור" בלבד. מי שמצהיר במקום אחד כי אין כל נכס בבעלותו על מנת לזכות בהטבות דיור מרשויות המדינה, אינו יכול "להתעורר" לאחר מספר שנים ולטעון כי למעשה יש נכס נדל"ן השייך לו, אם כי לא רשום על שמו. מדובר בפעולה הנוגדת באופן מוחלט את עיקרון תום הלב.
השופט קיבל את טענת בא כוחם של האם ובתה וקבע, כי יש ממש בטענה כי דווקא עשיית הצוואה מלמדת כי האם מעולם לא התכוונה לוותר על זכויותיה במגרש או להעניקן במתנה בחייה. הצוואה מלמדת את היפוכו של דבר כי על פי הצוואה המגרש והבנוי עליו שייך לאם ויישאר שייך לה עד פטירתה, שכן אחרת, כיצד היא יכולה לצוות רכוש שאינו שלה? השופט דחה גם את טענת תום הלב ו'זעקת ההגינות' של התובע וקבע, כי קבלת התביעה, משמעותה להותיר אישה מבוגרת שהתחייבה למכור את ביתה מצד אחד ומצד שני המגרש בו זכתה יילקח ממנה.
השופט ארנון דחה התביעה ופסק כי על הגרוש לשלם הוצאות בסך 15 אלף שקלים, כשגם ערעורו של הגרוש לבית המשפט המחוזי בנצרת לא צלח. הרכב של סגן הנשיאה, השופט אשר קולה, והשופטים דני צרפתי ורננה גלפז מוקדי, פסקו אתמול (13.6) כי יש לדחות הערעור על סמך החומרים שהוגשו לבית המשפט לענייני משפחה. זאת, מבלי לתת אפשרות לתובע לטעון את טענותיו. ההרכב במחוזי פסק כי על הגרוש לשלם 15 אלף שקלים נוספים בגין הוצאות משפט.