מאז הקמתה של מדינת ישראל גדלה אוכלוסייתה בקצב המכפיל אותה פי שניים בכל 35 שנה. גם אם יירד קצב הגידול, תעלה הצפיפות בה באופן משמעותי בשנים הבאות. הגישה לתכנון הערים בישראל צריכה לעבור שינוי מהותי כדי להתאים עצמה לעתיד. ציפוף של האוכלוסייה צריך להיעשות ברגישות רבה, שכן עיר איננה אוסף של דירות, אלא בית גידול לערכים תרבותיים וקהילתיים. ערכים אלה נבנים נדבך על נדבך במשך דורות והשמירה עליהם היא תנאי הכרחי לפיתוחה.
לדברי אדריכל בני פרי מ-V5 אדריכלים, "הנכס החשוב ביותר של הציבור הוא הקרקע. מתפקידו של התכנון האורבני להגדיל את המרחבים הציבוריים על פני הקרקע על חשבון השטח הפרטי, שכן הקצאת שטחים על הקרקע לשימושים פרטיים בעיר צפופה היא בזבוז משאבים ויש להימנע ממנה. התפיסה הישראלית, לפיה בניינים בודדים ניצבים במרכז חלקות המגורים מבזבזת את הקרקע. הבניין הבודד מבתר את הקרקע ומותיר חריצים צרים במרווחים שבין הבניינים, אותם לא ניתן לנצל ביעילות לטובת הכלל".
הדרך היעילה ביותר לנצל את הקרקע בעיר, אומר פרי, היא לייצר מבנים היקפיים סגורים לאורך הרחובות, בדומה לנהוג בעולם המערבי. כלומר, לרכז את הבניה במבנים אינטנסיביים הגובלים ברחובות ולהקצות קרקע לציבור על כל שאר השטח. הפלא במודל הזה הוא שלמרות הגדלת הצפיפות ירגיש הציבור רווחה גדולה יותר על פני הקרקע. "העיר המתהווה מתוך האמור לעיל היא עיר ללא דירות גן, ללא חצרות פרטיות וללא גדרות, מחסומים ושערים. הקרקע בעיר הזאת שייכת רובה ככולה לציבור. יישומו של רעיון הקומה המפולשת בישראל נכשל ברוב המקרים בגלל היעדר הקשר המתבקש למרחבים פתוחים ובגלל היות קומת העמודים נמוכה מדי, אבל אין להסיק מכך שהרעיון אינו טוב וראוי ליישום. ראשית, הרחקת הדירה מפני הקרקע טובה לדיירים ולציבור. שנית, יישום נכון של הרעיון מאפשר להגדיל את המרחב הציבורי על הקרקע.
קומת עמודים שגובהה 5-7 מטרים עשויה להשפיע באופן קריטי על המרחב הציבורי, מציין פרי, "ביטול החצרות הפרטיות מאפשר הרחבת הרחובות על חשבון החצרות שבוטלו והגדלת קיבולת התנועה המוטורית. רבים חוששים מהמגדל. המגדל מרחיק אותנו מהקרקע ומשעבד אותנו לטכנולוגיה. התלות במעליות, במערכות מכאניות, במערכות בטיחות והצלת חיים וכיו"ב מיקרת את עלות המחיה בו. יחד עם זאת, בעיר מודרנית צפופה אין מנוס מהשימוש במגדלים. באמצעותם ניתן להכפיל את האוכלוסייה פי כמה מבלי לפגוע במרחב הציבורי על הקרקע".
לדבריו, השאלה היא אחת: כיצד לבנות מבלי ליצור מפגעים אורבניים לדורות. דוגמא לשילוב נכון של מגדלים במרקם הבנוי ניתן לראות במודל בו מגדל אחד בלבד ניצב בתוך כל מבנה עירוני ורישומו על הסביבה אינו ניכר. "מי אומר שהמרחב הציבורי חייב להתקיים רק על הקרקע? מדוע לא לייצר מרחב ציבורי נוסף בקומה הרביעית, או ה-25?", הוא שואל. "אם נמשיך לחשוב בכיוון הזה, נוכל לדמיין לנו עיר עילית שה"קרקע" שלה היא גגות העיר התחתית. מכאן לא רחוקה הדרך לדמיין מספר שכבות עירוניות המונחות זו על זו. מיקום של גני ילדים בקומה עשירית, למשל, יכול לשרת מספר מטרות, כמו למשל הרחקת הילדים מהרעש והזיהום של העיר או בידודם מאיומים שונים ובכך לייתר הקמת גדרות או הצבת שומרים כנגד סיכונים שהעיר מספקת למכביר.
"גינות גג ציבוריות יכולות לשרת את אוכלוסיות הדיירים בבניינים בהם הן מותקנות. האפשרות לרדת מדירת מגוריך אל גינת הגג היא נוחה. ילדים יכולים לשחק בגינת הגג בלי להסתכן בירידה לרחובות. מגדלים הם העתיד שלנו וצריך להיערך אליהם היטב, בעיקר מבחינת אחזקה וטיפול לאורך שנים כדי שלא נראה אותם קורסים. התרבות צריכה להשתנות, באמצעות רגולציה נכונה שמחייבת אחזקה וניקיון, סניטציה טובה כדי למנוע מחלות וזיהומים, אך לצערנו המדינה לא עושה מאום בעניין הזה".
אדריכל רון רוזן מ"רוזן ליננברג" אדריכלים מוסיף: "צפיפות היא דבר יחסי. בכל אחת מצורות החיים האורבניות ישנה צפיפות, החל משכונה עירונית בתחום העיר כמו הצפון הישן בתל אביב ועד לשכונה פרברית מובהקת כמו רמת אביב ג', רמת השרון שנמצאות באזורים שפחות מחוברים למטרופולין אורבני משמעותי. בכל אחת מצורות החיים הללו, ישנו קנה מידה אנושי שצריך לייצר את איכות החיים של המקום וצפיפות היא רכיב שיכול להיות קטן או גדול יותר, אבל הוא חייב להיות בהלימה לסביבה בה הוא נמצא.
"כשאנחנו מסתכלים על לב המטרופולין, אנחנו מדמיינים את החיים היומיומיים הסואנים ומלאי החיים של מרכז עיר, אנחנו יודעים להגיד שתפיסת העולם הזו חווה שינוי משמעותי. לפני כעשור תפיסת העולם התכנונית הרווחת הייתה 'אזורית', כזו שהביטוי שלה, הוא אזור מיועד לכל פונקציה. בפלורנטין היו בעלי מלאכה, רחוב הירקון הוא רחוב של מלונות, ברמת אביב ישנם שיכונים, רחוב הרצל הוא אזור משרדים ורחוב המסגר הוא אזור של מוסכים. כל אזור עמד בפני עצמו כשהתירוץ התכנוני היה בשם ה"ניקיון האורבני" והפחד מהחיכוך בין האזורים השונים שנבע בעיקר מטכנולוגיות מהעבר. מוסכים מתקשרים לזיהום אויר ולא רצו אותם ליד מגורים וילדים".
רוזן מסביר כי "היום אנחנו מאמינים בתפיסה הפוכה ב-180 מעלות. היום התפיסה בשם 'עירוניות' מדגישה את שילוב ועירוב השימושים ורואה בחיוב דווקא את החיים האורבניים המתפתחים בצורה שכבתית. זה אומר שבשכונה מסוימת ישנה שכבה של מגורים ומעליהם משרדים. הציפוף נעשה על ידי עירוב שימושים ולא ע"י הקטנת הדירות (כמובן שישנם המון סייגים). המגורים צריכים עדיין פארקים, אך כולם נהנים מהקשר אחד מהשני ושם בעצם נוצרת ההרמוניה של העיר".
אך לעירוב שימושים ישנן הרבה מאוד משמעויות: איפה יחנו? היכן יגורו? "אם המשרדים הם מעל לקומת המגורים או במרחק הליכה בשכונה, כבר אין צורך בהמון חניות", מסביר רוזן, "כל עירייה וכל אזור מוניציפלי מייצרים תוכניות אב לשנים קדימה, הבעיה היא שאין מדיניות אחידה".
אבל לעירוב שימושים יש הרבה מאוד משמעויות: איפה יחנו? היכן יגורו? "אם המשרדים הם מעל לקומת המגורים או במרחק הליכה בשכונה, כבר אין צורך בהמון חניות", מסביר רוזן, "כל עירייה וכל אזור מוניציפלי מייצרים תוכניות אב לשנים קדימה, הבעיה היא שאין מדיניות אחידה".