בית המשפט העליון קבע לאחרונה, כי 'הערת אזהרה' על דירה שבעליה נקלעו להליך פשיטת רגל - מקנה למחזיקים בה מעמד של נושה מובטח בדומה למשכנתא.
החלטה מהפכנית זו התקבלה לאחרונה במסגרת ערעור, אותו הגישו בני זוג ממרכז הארץ, באמצעות עו"ד עינבר לב. הערעור הפך את החלטת ביהמ"ש המחוזי בלוד - שקבע כי הערת האזהרה אותה רשמו בני הזוג על דירת שבבעלות פושט רגל - מאבדת מכוחה, ולא תקנה להם שום מעמד מיוחד, כך שהם ייאלצו להצטופף בתור יחד עם יתר הנושים, ולקבל, במקרה הטוב, חלקיק קטן מהכספים המגיעים להם.
המשמעות עצומה. עד כה הערת אזהרה לא העניקה קדימות למחזיקים בה על פני נושים אחרים. המשתמע מפסיקת העליון הוא כי המחזיקים בהערת האזהרה זוכים לתעדוף על פני נושים אחרים בהחזר החובות.
לדברי עו"ד לב, הפרשה החלה בשנת 2012, אז מכרו לקוחותיה דירה שהייתה בבעלותם, ונותרו עם יתרה כספית גדולה בחשבונם. לדבריה, רואה החשבון של בני הזוג, המליץ להם להלוות את הכספים לחברה קבלנית, שגם לה העניק באותה עת שירותי ראיית חשבון. החברה אותה הציג רואה החשבון בפני בני הזוג, טוענת עו"ד לב, הייתה זקוקה באותה עת להלוואה עסקית, ותמורתה הייתה מוכנה להעניק שיעורי ריבית אטרקטיביים. כבטוחה אישית להלוואה, הוסכם בין הצדדים כי תירשם הערת אזהרה על דירת מגוריהם של ערב להלוואה (אחיו של בעל החברה) - בגובה סכום ההלוואה.
תחילה העבירו בני הזוג מיליון שקלים כהלוואה לחברה, ונרשמה להם הערת אזהרה על הדירה בשיעור דומה. בנובמבר 2015 סוכם בין הצדדים על הלוואה עסקית נוספת בגובה 600 אלף שקלים, וכשנה לאחר מכן, העבירו המלווים הלוואה נוספת בסך 200 אלף שקלים לטובת החברה. בגין כל ההלוואות נרשם אף משכון ברשם המשכונות.
אך לדברי עו"ד עינבר לב, כעבור זמן קצר ממועד מתן ההלוואה השלישית, הפרו בעלי החברה את הסכם ההלוואה, וחדלו מלהעביר ללקוחותיה החזרים חודשיים נושאי ריבית. בשל כך, הגישו בני הזוג תביעה לאכיפת הסכם הלוואה בגובה 1.8 מיליון שקלים, נגד בעלי החברה, תביעה שתוקנה לאחר מכן לתביעה כספית.
כחודשיים לאחר הגשת התביעה, נכנסה החברה לפירוק ובעליה החברה והערב להליך של פשיטת רגל, ובחודש פברואר 2017 קבע ביהמ"ש השלום כי התביעה הכספית אותה הגישו בני הזוג נגד בעלי החברה דינה להימחק - בשל ההגנה מפני נושים שניתנת לחוסים תחת הליך של פשיטת רגל.
המחוזי קבע: הרישום אינו חוקי
בני הזוג פנו למנהל המיוחד שמונה לערב של הסכם ההלוואה, בבקשה להכיר בהערת האזהרה שנרשמה לזכותם על ביתו, ולאפשר להם ליהנות ממעמד של נושה מובטח בדומה לבנק הממשכן. לבקשה זו התנגד הבנק שלטובתו נרשמה משכנתא. כדי להבטיח שבני הזוג לא יוכרו כנושים מובטחים, פנה הבנק למנהל המיוחד בבקשה שיורה על מכירת הדירה באמצעות הבנק, ולא בשוק החופשי, מפני שכך, לדברי נציגי הבנק - הערת האזהרה של בני הזוג תאבד את תוקפה וכוחה. המנהל המיוחד נעתר לבקשת הבנק והשניים מונו כונסי נכסים ומכרו את הבית.
על החלטתו זו של המנהל המיוחד הגישו בני הזוג ערעור לביהמ"ש המחוזי מחוז מרכז בלוד. בערעורם טענו בני הזוג כי מחיקת הערת האזהרה לטובתם מרוקנת ממשמעות ומתוכן את השימוש בכלי הערת האזהרה. חרף זאת דחה השופט מיכאל תמיר מביהמ"ש המחוזי בלוד את ערעור בני הזוג. בין היתר, קבע השופט תמיר, הייתה למערערים אפשרות לעשות שימוש בייפוי כוח בלתי חוזר, כדי לחתום בשם החייב ואשתו על הסכם למכירת הנכס, לשלם את המשכנתא ולהעביר את הבעלות בנכס על שמם. משבחרו המערערים שלא לממש אפשרות זו, שהייתה מקנה להם משכנתא רשומה בנכס בפועל ומעמד של נושים מובטחים, הערת האזהרה שנרשמה לטובתם אינה חיובית, ואינה מקנה להם מעמד של נושים מובטחים.
עוד קבע השופט תמיר, כי המשכון נרשם בסמוך להגשת בקשה לקבלת צו כינוס של החייב, בעת שהיה כבר מצוי בחובות, ולכן מכוח הוראות הסעיף לפקודת פשיטת הרגל, די בכך כדי לקבוע כי דין המשכון לסגת מפני תביעות החוב של הנושים הרגילים. בנוסף, ברישום הערת אזהרה על הנכס פעלו בעלי הדירה בניגוד להסכם המשכנתא שעליו חתמו עם הבנק, אשר קובע שאסור להם לעשות כך - ועל כן, רישום זה אינו חוקי, ובטל מעיקרו.
בני הזוג לא אמרו נואש, והגישו ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי לביהמ"ש העליון, ביושבו כערכאת ערעורים. עו"ד לב טענה כי שגה ביהמ"ש המחוזי כשקבע כי בני הזוג איבדו את זכותם לנשייה מובטחת מפני שלא מימשו את הערת האזהרה ופנו למכירת הדירה. לדבריה, "קביעה זו היא בעייתית ומרוקנת מתוכן את מוסד הערת האזהרה. נושה שלטובתו רשומה הערת אזהרה אינו חייב לממש את ההתחייבות שניתנה לו מכוחה, על מנת לזכות במעמד מיוחד בסדר הנשייה".
עוד טענה עו"ד לב בשם המערערים, כי ביהמ"ש שגה בכך שקבע כי רישום משכון בסמוך למועד מתן צו כינוס בהליך פשיטת הרגל הוא בגדר הענקה אסורה. לדבריה, בהתאם לפסיקה, נטל ההוכחה הראשוני לביטול הענקה מוטל על המבקש, במקרה זה המנהל המיוחד. לאחר מכן, ניתנת זכות טיעון למקבל, על מנת להוכיח כי הוא עומד באחד מהחריגים לחוק. במקרה זה, לא זו בלבד שהמנהל המיוחד כלל לא טען שהמשכון הוא בגדר הענקה פסולה, ועל כן גם לא ניתנה למערערים הזדמנות להתנגד לקביעה זו, ודי בטעם זה בלבד בכדי לבטל את הכרעתו של בית המשפט המחוזי, "אלא שאף אם היה המנהל המיוחד טוען להענקה אסורה, הרי שדין טענתו להידחות שכן מועד הרישום של המשכון איננו רלבנטי, שכן המועד הרלבנטי הינו מועד הסכם ההלוואה מכוחו נרשם המשכון והסכם ההלוואה נוצר בשנת 2012 יותר מ- 4 שנים לפני צו הכינוס".
בנוסף, טענה, שגה ביהמ"ש בכך שקבע כי הערת האזהרה והמשכון שנרשמו לטובת המערערים בטלים מאחר שנרשמו בניגוד להוראות ההסכם עם הבנק. לדבריה, היחידי שיכול ליהנות מהוראות הסכם המשכנתא עם הבנק, הוא הבנק עצמו, שמעצם הענקת המשכנתא לדירה, מהווה נושה מובטח. לדבריה, חוב המשכנתא הנותר הועמד על כמיליון וחצי שקלים. הדירה עצמה נמכרה ב-3.15 מיליון שקלים. השימוש בהערת האזהרה לא יפגע בזכויותיו של הבנק בעל המשכנתא, מפני שהוא הנושה הראשון, ועל כן אין לסעיף אותו הפרו כביכול בעלי החברה, כל משמעות.
שלושת שופטי ביהמ"ש העליון- השופטת ענת ברון, השופט דוד מינץ והשופט אלכס שטיין, דנו בערעורם של בני הזוג על החלטת ביהמ"ש המחוזי בעניינם. לאחר שהעמיקו בטענות הצדדים, פסקו שלושת השופטים כי פסק הדין שניתן בביהמ"ש המחוזי מבוטל, וכי המערערים הם נושים מובטחים מתוקף הערת האזהרה שנרשמה על הנכס, כביטחון להחזר ההלוואה הראשונה בסך של מיליון שקלים ואין השלכה לשאלה האם הערת האזהרה היא חיובית או שלילית, שכן כל נושה שרשומה לטובתו הערת אזהרה הואנושה מובטח, אף אם בעלי הזכויות בדירה מצויים בהליך פשיטת רגל.