בימים האחרונים תושבי ישראל המתגוררים לאורכה ורוחבה של הארץ, למעגל המתקפות הישירות מצד ארגוני הטרור ברצועה ולראשונה מזה שנים הרגישו היטב בחסרונם והכירו בנחיצותם של המרחבים המוגנים. כן, ברוב המוחלט של הדירות בישראל, ובפרט אלה שבערים הגדולות, אין מרחבים מוגנים שהוכחו בפרט בימים האחרונים כמצילי חיים.
מטרתם של אלה היא לספק מיגון מפני התקפות אוויר וטילים שזמן ההתרעה בפניהן קצר יחסית. חובת יצירת המרחבים המוגנים הביתיים החלה בשנת 1990 כך שאין זה פלא שבמדינה בה רבים מהבתים המשותפים ישנים ולוקים בתחזוקה ירודה, עכשיו, משהגענו לרגע האמת, מיליוני אזרחים נמצאים תחת סכנה ממשית.
לדברי מעצבת הפנים ובעלת ביה"ס הגבוה ללימודי עיצוב פנים, ברברה ברזין תקלת המיגון היא דוגמה נוספת ל"תרבות הסמוך" שמאפיינת אולי יותר מהכל את דרג מקבלי ההחלטות: "העדר התכנון והראייה לטווח הקצר (אם בכלל רואים משהו) מבהילים ולצערי ממש לא חסרות דוגמאות שקרו לאורך השנים שיעידו על כך- אסון המכביה, אסון ורסאי, אסון מירון וזה לא נגמר. הבעיה במדינה שלנו שאף אחד לא נותן את הדין, אף אחד לא לוקח אחריות. ההצלחה היא רבת משתתפים אבל הכישלון תמיד יתום. יושבים שרים ממונים בממשלות ואיש לא פוצה פה. יש תקלה חמורה בסיסטמה. כולנו אשמים כי אנחנו נותנים לזה יד".
לדברי האדריכל בני אנקשטיין, שותף במשרד V5 אדריכלים, "טווח הרקטות גדל עם הזמן ואם למישהו עוד היה ספק, הרי שאחרי ליל אמש ברור לכולם שהאיום הממשי תקף וחל על כל חלקי המדינה. ממשלת ישראל צריכה לקדם בכל הכוח את נושא המיגון - למצוא פתרונות יצירתיים למיגון מבנים קיימים אלה שאינם עתידים לעבור פיתוח במסגרת תמ"א או פינוי בינוי. מציאת טכנולוגיות חדישות היא בהישג יד ואפשרית. ניתן לפתח פתרונות כדוגמת שכבת הגנה שמורכבת מחומרים פלסטיים עמידים וחזקים במיוחד, על גבי קירות בלוקים קיימים לדוגמה. היא לא תיצור הגנה של 100% אך היא תשפר את מיגונם של מאות אלפים ואולי מיליונים מאזרחי ישראל באופן ניכר. פתרונות שכאלה ניתן ליישם בדירות או באזורים משותפים קומתיים (כמו חדר דודים קומתי וכיוב). המדינה תצטרך לתמרץ את חברות הפיתוח מחד, ולסבסד את עלויות הפיתוח וגם את עלויות הביצוע ההתקנה מאידך. רבים מאלה שגרים במבנים הלא ממוגנים לא יוכלו לשאת בעלויות גבוהות ועדיין זכאים להגנה".